פאלפ פיקשן

מאז שפאלפ החזירו את נשמתם לבורא, ג'ארביס קוקר בקושי ניהל קריירה של כוכב רוק. נכון, הוא הוציא שני אלבומי סולו - "Jarvis" ו-"Further Complications" (אני היחידי שממש אוהב אותו. אני אפילו מאזין לו עכשיו, בעת הכתיבה), אבל רוב הזמן הוא התעסק בדברים אחרים לגמרי: הוא ניהל פאנלים אקדמיים וחצי-אקדמיים, אצר תערוכות והנחה את "Journeys Into the Outside with Jarvis Cocker", מיני-סדרה על אמנות "אאוטסיידרים" ששודרה בערוץ 4 של הביביסי. היה לו תפקיד קטן ב"מר שועל המהולל" של ווס אנדרסון. זה לא שהוא הפסיק לעשות מוזיקה -  מלבד אלבומי הסולו, היה לו את פרויקט הצד המבלבל Relaxed Muscle, תרם שיר פה לפסקול שם - אבל הרושם הכללי שהתקבל הוא שקוקר סירב לקבל על עצמו את ההתנהלות הסטיגמטית של כוכב רוק שהתנתק מלהקת האם, ובמקום זאת העדיף לדרוש את מקומו כאמן.

הדבר הזה כמובן השתלב נהדר עם התדמית שקוקר בנה לעצמו קודם לכן. את המעמד הרוקסטארי שלו הוא הרוויח דווקא מתוקף ההתנשאות הקרירה שלו על עולם המוזיקה, שהשתלב באופן משונה עם ההומור העצמי שלו (שנע בין הלעג העצמי שלו בטקסטים לדברים תמוהים יותר, כמו ההופעה המשונה שלו בתוכנית של עלי ג'י). במראיינים שלו הוא שיחק בשיטות הרגילות שלו: גם שם הוא נע בין להיות קוקר, האינטלקטואל, ללהיות ג'ארביס, מנופח מיוהרה מזויפת. כל הזמן חוסר בהירות.

אבל קוקר הוא לא הרוקסטאר הראשון שנראה כמו מרצה לאמנות שמקרה נקלע לחזית של אנשים שמחזיקים כלי נגינה. ניק קארי, שעשה את הקריירה שלו תחת שם הבמה מומוס, הוא מוזיקאי ותיק שהיה גם עיתונאי במגזין "ויירד". הקטבים אצלו הם חריפים עוד יותר: מבלי שאי פעם זכה לחשיפה רחבה, מומוס המשיך מצד אחד לייצר פופ אלים ונוירוטי, ומצד שני היומרות האינטלקטואליות שלו האכילו את ג'ארביס אבק: מומוס מרגיש בנוח כששירים על קנאה ותשוקה מרפררים לפילוסופיה צרפתית, לתרבות יפנית, למיתולוגיה יוונית. הוא גם הוזמן לשמש כמפיק ב-"Separations" של פאלפ, אבל סירב.

את המראה הכללי של קוקר אפשר דווקא לזהות כשאוב במידה מסוימת מאלביס קוסטלו הצעיר, שפרץ במקביל לעליית סצינת הפאנק, על האנטי-אינטלקטואליזם החריף שלה. דווקא אל מול חבורות עולות של בריטים שיכורים שדבקים במילים פשוטות, בין אם מתוך חוסר יכולת או אידיאולוגיה, קוסטלו השנון והדקיק, שזגזג במיומנות בין שמאלץ מעודן לרוקנ'רול עוצמתי, נראה חריג כמעט כמו קוקר על רקע הויכוחים העייפים שקרעו את סצינת הבריטפופ. במידה מסוימת, גם הרבה מלהקות הבריטפופ התגלגלו מהפאנק, בעוד שפאלפ שאבו לא מעט מהמתח הזה הנוכח במוזיקה של קוסטלו, בין הפאנק לפופ העשיר (כמו ב-"Imperial Bedroom").

הדימוי הזה של הרוקנ'רול, כמשהו יצרי שאין בו מקום לשיקולים שכלתניים או אמנותיים מורכבים יותר, קשור לשני דברים. גם לפאתוס הבלתי נסבל של הפרוג-רוק של שנות השבעים, אחד הדברים היותר נלעגים במוזיקה של המאה העשרים, וגם לעובדה ששערוריות עוזרות לפופולריות. כשיש שני אחים גלאגר על ג'ארביס קוקר אחד, ברור מי עושה יותר רעש. לכן סולנים מסוגו, גם כשהם תופסים את מרכז הבמה, תמיד נדחקים לשוליים של התדמית הציבורית של הז'אנר.