כיסוי תחת

סוזן בויל מעולם לא היתה הבטחה מוזיקלית, אי לכך, אין לה שום מחוייבות לעמוד בה מלבד להיות נאמנה לעצמה. העניין הוא שאם מפרקים את ה'עצמה' הזה, אנחנו מקבלים בתולה (ככל הנראה) המתקרבת לגיל 50, שעד לפני שנתיים לא היתה יוצאת מהבית אלא אם היתה חייבת. אחרי כל המייקאוברים, בויל היא לא אותו מפלץ כעור שהתקשורת עשתה ממנה, אלא סתם אשת פרברים רגילה שכלואה בדימוי עצמי שבטח הודבק לה בעיירה מתישהו באמצע שנות השבעים.

בויל הפכה לזמרת הטקסים הממלכתיים של העולם כולו. עוד כשעשתה את הקאבר ל"I Dreamed a Dream" שהפיל את הקהל והשופטים ב-Britain's Got Talent והוציאה לאחר מכן אלבום קאברים שלם תחת אותו שם, היה משהו בקול שלה שגרם לך לרצות לקום מהכסא ולעמוד. כמו כל טקס, הוא אולי מרגש בהתחלה, רק כי אתה מנסה להתאים את עצמך למעמד, אבל אחרי חמש דקות בא לך לחתוך משם.

אלבומה השני של סוזן בויל, "The Gift", לא שונה בהרבה מקודמו. מיתרי הקול שלה נשארו מרשימים כפי שהיו, על ההפקה ממשיך לנצח סטיב מאק (ווסטלייף, בויזון, ליאונה לואיס ועוד אנשים שילדות אוהבות לצרוח בהופעות שלהם), כשתמהיל השירים שנבחרו פונה חזק לקלאסיקות נצרות וכריסמס בקריצה מסחרית שפאליו לא מנסה לעשות את עצמה מרומזת או מעודנת.

הכח שבויל צברה בשנתיים האחרונות כה עצום, עד שאפילו לו ריד, שסירב בתחילה לכך שהיא תבצע את הקאבר שלה ל"Perfect Day" האלמותי שלו מ-1972, התקפל עד כדי כך שאפילו עזר לה בסיעור המוחות לרגל הקליפ. ככה, בלי הרבה רעש, קלאסיקה אישית וכואבת הפכה למעין נחלת כלל, שיר אהבה-שנאה להירואין איבד כל משמעות והפך לסתם המנון על טיולים בפארק.

גם כשהיא מגיעה ל"Hallelujah" של לאונרד כהן, בויל עושה את הצפוי ומעניקה לשיר ביצוע כנסייתי חסר ייחוד שמוכיח כמה שגרסאות כיסוי הן שדה מוקשים כמעט בלתי ניתן למעבר. ישנו קושי רב בלקחת שיר מוצלח בפני עצמו ולבצע אותו מחדש בצורה שתהיה מסקרנת, מרגשת ובעלת פן אישי. ברגע שבויל הלכה בחרה בלעשות עוד אלבום קאברים, היא התפוצצה כל פעם מחדש, וכמו בסיבוב הקודם שלה, זה משעמם טילים.

Susan Boyle - The Gift (לייבל: Syco/Columbia)