סקסי מאת'רפאקרס

קצת מצחיק, כל הקטע הזה שבו פארל קרא להרכב שלו N*E*R*D*. פארל וויליאמס, מפיק-ראפר-סופרסטאר (יחד עם צ'אד הוגו, שותפו לאימפריית ההפקות הנפטונס) הוא לא נרד. כלומר, לא חנון. את התווית הזאת אפשר לנסות להדביק באופן די מאולץ על הרבה ראפרים, בטח על האלטרנטיביים, אבל החיבה המוזרה של ההיפ הופ לתרבות שוליים - נגיד, סרטי קונג פו (וו-טאנג קלאן), קומיקס גיבורי על (אמ.אף דום) או מדע בדיוני (בערך כולם) - מרחיבה את האופציה גם להרבה יוצרי מיינסטרים. אבל פארל? שלא יהיה ספק - ובמיוחד אצל NERD (להקליד את הכוכביות פעם אחת זה מספיק) - זה ברור מאד שמה שמעניין אותם זה מסיבות, ובחורות, ומסיבות.

אז נכון ש"Everybody Nose", הלהיט הגדול שלהם מאלבום הקודם, "Seeing Sounds", התייחס לכל הקטע של תור ארוך לשירותים שכל המהות שלו היא להריץ עוד כמה שורות באופן עוקצני, ואולי אפשר לטעון שלופ הצעקות המעיק "All the girls standing in the line for the bathroom" שפתח אותו היה מהלך מודע לעצמו ולא סתם השורה החוזרת הכי מעיקה מאז "who let the dogs out". אבל עדיין, שדה הפעולה של NERD הוא של סצינת מסיבות. יש בהם משהו טיפשי, ישיר מאד - מוקפד ומדויק מבחינה מוזיקלית - אבל די קל לדמיין את שני אלה מתנהגים קצת כמו מדריכים של המרכז לאמנות הפיתוי. לא החניכים - שהם הנרדים האמיתיים בסיפור - אלא הבוגרים יותר, המלוקקים יותר, אלה שכן יודעים לקחת בחורה הביתה או לפחות לקחת אותה לרחבת הריקודים, אבל אין ספק שאצלם הכל עובד לפי שיטה מתוקתקת מאד, כמעט מדעית.

מה שמעניין ב"Nothing", האלבום החדש שלהם, אם כך, הוא דווקא הצעד אחורה שהם לקחו. אם "Seeing Sounds" היה נקודה די קיצונית בסאונד שלהם מבחינת העוצמות שאליהן הם העזו להגיע, פה הגישה היא מעט יותר מינימליסטית. נכון, זו עדיין מוזיקה עם וייב מסיבתי מאד, אבל פתאום היא אפשרית להאזנה גם בבית. התופים הם כבר לא פטישים והניואנסים מורגשים יותר. פארל וצ'אד נשמעים פחות כמו שני דושבאגס מאיביזה ויותר כמו שני סקסי מאת'רפאקרס ממועדון, בחליפות לבנות ועם שטיחים רכים בבית. נכון, עדיין יש מאחורי כל החגיגה הזאת של NERD משהו מאד ציני וערמומי, אבל הרגעים באלבום שגולשים למחוזות יותר אר-אנד-ביים מוסיפים בדיוק את הטיפה הנחוצה של פארודיה עצמית שתספק ל-"Nothing" את העומק שנעדר מהאלבומים הקודמים שלהם.

פלטת הנושאים שלהם ממש לא התרחבה. נקודת המוצא היא "Party People" (עם אירוח נחמד של T.I), שנשמעת, בסופו של דבר, כמו שיר קלאסי ל-NERD. אבל מהר מאד האווירה הנינוחה יותר של האלבום שוקעת: "Hypnotize U" הסליזי הוא כזה, ו"Victory" הוא נקודת שיא מדהימה, שמעלה באוב את הרולד מלווין והבלו נוטס. לא, באמת, רגע, אני אגיד את זה שוב: זה לגמרי השיר הכי טוב ש-NERD הקליטו אי פעם. הוא פשוט מחוץ לליגה שלהם, כי לא ברור מאיפה הם הקריצו את העדינות, שמתערבבת עם המיניות המוגזמת שלהם לתוך משהו מאד סבנטיזי, מאד קלישאתי אבל מאד מאד יעיל.

אחרי "Victory" זה כבר לא חוזר להיות עד כדי כך טוב. דווקא העמדה הטיפה פארודית היא זאת שהופכת את זה לשיר כל כך מעולה. יש קטע אחד מזעזע - "I've Seen the Light / Inside of Clouds" שמבוסס בצורה ממש מעצבנת על קלאסיקת הקאנטרי "Ghost Riders in the Sky". יש שיר עם נלי פורטאדו (מה בעצם הקטע עם נלי פורטאדו? איך נראים חיי היומיום שלה? מה היא עושה חוץ מלהגיח בתור קולות רקע? הו נלי פורטאדו, אני זוכר את הקליפ שלך עם הבוץ). אבל רוב השירים טובים. כי פארל והוגו יודעים איך לעשות שירים טובים. הבעיה היא, שוב, שהם קצת המרכז לאמנות הפיתוי. הם מנסים לקחת אותך הביתה, לגמרי מנסים לקחת אותך הביתה, והם גם יודעים איך לעשות את זה. הם למדו את השיטה. הם אפילו שולטים בה טוב מאד. הבעיה (טוב, זו לא בעיה, אלא אם כן תחליטו לתת להם) היא שהמובס הכי מוצלחים שלהם שמורים לרחבת הריקודים.