מיסטר נייס גאי

אורוויל "שאגי" בורל הגיע אתמול (חמישי) להאנגר 11 בתל אביב להופעה חד פעמית בישראל. בהתחשב ברקע של זמר הרגאיי הג'מייקני-אמריקני, היינו מהמרים שהוא יקפוץ לבקר כבר מזמן - למי שלא ידע, הבחור שירת בצבא ארה"ב ונלחם בעירק בזמן מלחמת המפרץ, אבל באופן מפתיע משהו, זהו ביקורו הראשון.

זה ברור שאמן לעולם לא יעלה לבמה בשעה המיועדת, אבל איחור ממש לא אופנתי של שעה וחצי לאחר שעת היעד, זה כבר קצת יותר מדי. לאחר מספר הופעות חימום, ביניהן להקה צעירה (ודווקא לא רעה בכלל) בשם קוזמו, והצמד אקסום, הגיע הרגע שלו חיכה הקהל, והמנה העיקרית הוגשה.

ההרכב של הזמר השתלט על הבמה - ארבעה נגנים, שלושה זמרי ליווי, וחמישה אנשים בעמדת הדי ג'יי. מי עושה שם מה, לא לגמרי ברור. אחרי אינטרו מוגזם באורכו של כמה שירים של זמרים אחרים, וכוכב הערב עלה לבמה.

אייל גולן קופץ לביקור

את השלאגר הכי גדול שלו, "Boombastic", הוא שרף על הפתיחה, ועם כמה ברייקים במוזיקה ותנועות אגן אשר מיועדות לגילאי 18 פלוס, ההופעה יצאה לדרך.

האמנים הזרים מחו"ל בדרך כלל יודעים "להתחנף" לקהל הישראלי ויודעים מה אנחנו אוהבים, ועם כמה "שלום" ו"ערב טוב תל אביב" הם קונים את לבבות כולם ומחברים את המאזינים להופעה, אבל הפעם החבר'ה שם עשו מעל ומעבר. מלבד ה"שלום" הבנאלי, הגיעה ההפתעה - הדי ג'יי (אחד מהחמישה) ניגן את "מי שמאמין" של אייל גולן והרים את האנגר לתקרה. קיטשי? אולי. מקפיץ? בטוח.

לא ידוע אם זה קשור לאייל גולן, או סתם ליותר מידי אלכוהול ואבטחה גרועה, אבל בשלב מסויים הצליח איזה גרופי (כן, מסתבר שיש כאלו) של שאגי לפרוץ לבמה, להדביק לו נשיקה רטובה וכל זאת, רק כדי להיות מגורש מהבמה על ידי אחד המאבטחים. תגובתו של שאגי? "Bad man no kiss bad man".

באתי בגלל הנשים

בפלייליסט מחושב היטב המשיך שאגי להגיש כמה שירים פחות מוכרים, וביניהם להיט מוכר (דוגמתIt wasn't me" , " "In the summertime", "Hey sexy lady") וחוזר חלילה. היה לו גם חשוב להדגיש כמה פעמים שהוא "פלייר" (במובן של חובב נשים) והוא אפילו הסביר שהסיבה האמיתית לביקור שלו בארץ היא לא מזג האוויר, לא האוכל ואפילו לא "החומר" שלנו, אלא רק בגלל הנשים.

ככל שהזמן עבר, והלהיטים המוכרים התאיידו להם מהרפרטואר, הקהל התחיל לאבד סבלנות ובאקט שמזכיר עזיבת קהל מאוכזב ממגרש כדורגל לאחר תבוסת קבוצתו, החל לנטוש  את החלל הענק, עד למצב שלקראת סיום ההופעה, נשארו פחות מחצי כמות הקהל המקורית.

בשלב ההדרן הקהל היה כבר עייף (או משועמם?) ואת הזעקות המקובלות בתחינה להדרן החליפו קריאות עייפות ובודדות מכמה דיי הארד פאנס, וכמובן שזה הספיק לשאגי וחבריו, שעלו מחדש לבמה לעוד מספר שירים.

בסך הכול ההופעה סיפקה את מה שאפשר לצפות מלהיט ניינטינס כמו שאגי: כמה להיטים זכורים, קצב מרקיד, כמה רגעים של טירוף בהאנגר (אייל גולן, אמרנו?) ובעיקר המון אנרגיות והשקעה מצד הזמר והצוות שלו. היי, גם זה משהו.