לעזוב את אל.איי

Gaslamp Killer - Death Gate EP

גסלאמפ קילר הוא אחד המרואיינים הכי כיפיים שהיו לי והוא גם הציל במו ידיו את ערב ההופעה המשונה של גונג'הסופי בתל אביב. הפגישה שלי איתו מילאה אותי באופטימיות לגבי הקריירה של הבחור הזה. למרות שיש לו נימה מבודחת של סטונר אמריקאי, הוא נראה לי מספיק מפוקס, מספיק יודע מה הוא עושה. מהראיון ומהשיחה שסבבה אותו נהיה לי ברור לגמרי שלגסלאמפ קילר יש תפיסה אסתטית חדה מאד של המוזיקה שהוא רוצה ליצור.

הריליסים שלו עד כה היו מגניבים, אפילו מגניבים מאד. גם "Death Gate EP" מגניב. ועדיין, הוא לא בדיוק מה שרציתי ממנו. אולי כי ציפיתי ליותר מדי. אולי אסור לשכוח את הפער המוחשי בין מה שאתה רוצה לעשות, בין מה שאתה חושב שאתה עושה לבין התוצר הסופי. וזה אפילו לא היה מורגש עד כדי כך אם שני השירים הראשונים לא היו כל כך טובים - "Fun Over 100" הוא בדיוק-בדיוק המוזיקה שגסלאמפ חייב לעשות, התפוצצות חומצתית בתוך פסקול של סרט בוליוודי. ואחר כך בא "When I'm In Awe" התזזיתי, עם גונג'ה על המיקרופון - בהחלט הטראק הכי טוב שהבחור הזה עבד עליו. כן, יותר טוב מ-"Duet" (דו איט דו איט) ויותר טוב מ-"Ancestors" וכו'.

 

מה שקורה אחר כך קצת סטנדרטי מדי. שני טראקים קצרים ואחד ארוך ביניהם (מתארח בו Computer Jay החמוד). הבעיה היא ששם גסלאמפ קילר נשמע קצת כמו, ובכן, פליינג לוטוס. וזה לא המקום שאליו הוא צריך ללכת. גם אי אפשר לפסול אותו כחיקוי-של, כי לפני רגע הוא הוכיח שהוא לא. והוא גם לא נשמע ככה בעבר. אז מה הקטע? אלה לא שירים רעים, ו-"Death Gate EP" בסך הכל רץ את ה-16 דקות שלו כהאזנה מצוינת, אבל ברבע שעה הזאת גסלאמפ היה יכול לעבור מרחק גדול יותר כאמן. חבל שהוא לא עשה את זה, כי אנחנו צריכים יותר שירים כמו השניים הראשונים האלה.

Flying Lotus - Pattern+Grid World

לעומת זאת, כשפליינג לוטוס נשמע כמו פליינג לוטוס, אפשר להאשים אותו אולי רק בהתמכרות לנוחות. לוטוס הוא אליל בהתהוות, קרוב משפחה רחוק של ג'ון קולטריין, הוא קוטף שבחים על הביטים הקצוצים שלו כבר במשך שלושה אלבומים. במקרה של לוטוס, ברור מאד מה הוא עושה. בדיעבד, מסתבר שהקו האמנותי שלו התגבש בשלב מוקדם מאד של הקריירה המוקלטת שלו, ועכשיו אפשר, ככל הנראה, לצפות ממנו רק מעוד-מאותו-הדבר ולא לתהפוכות סוערות. הוא יודע בדיוק מה הרוויח לו את המעמד שלו. הוא לא מתכוון להמר על זה.

 

ובכל זאת: "Kill Your Co-Workers" הוא חתיכת סינגל מוצדק, ששואב לתוכו קצת יותר סינטיסייזרי 8bit משאנחנו רגילים אליהם אצל פליי-לו (דווקא יכול להיות נחמד, משחק נינטנדו בו אתה הורג את עמיתיך לעבודה. לא מתכוון לזה בקטע אישי. אין לי פנטזיות או תוכניות. אל תדאגו, עורכים וכתבים); התופים ב"Jurassic Notion" משוגעים. אני יכול להמשיך למנות רגעים, אבל מה הטעם? פליינג לוטוס הוא פליינג לוטוס וזה כל מה שהוא יהיה אי פעם. למזלו, זה לגמרי מספיק בשביל להמשיך לייצג את הסאונד הזה, את הסצינה הזאת. אם נחזור לגסלאמפ קילר, הדבר משמעו: הוא חייב להמשיך עם הסאונד הייחודי שלו ולא עם זה שקצת מזכיר את זה של לוטוס, כי אין פה מקום פנוי.