כנסיית הנטל

לכנסיית השכל מקום של כבוד בדברי ימי הרוק הישראלי. כבר בתחילת שנות התשעים, כשקמו מהחולות הצחיחים של הדרום, עברו לתל אביב שבאותם ימים הייתה מרוחקת באמת מהפריפריה, והצליחו להידחק לתוך אחד מהאוספים האגדתיים של ניצן זעירא ולסצנת האינדי הצפופה של אותם ימים, היה ברור שמדובר בפרוייקט חיים. כנסית השכל צמחו מתוך רעב אמיתי, בדירת שותפים קטנה בדרום העיר.

הם הביאו איתם אמת מוסיקלית מסוג חדש: בזמן שמינימל קומפקט, כרמלה גרוס-וגנר ונקמת הטרקטור שאפו אל מעבר לים למקורות ההשראה האירופאים, הכנסייה לא התביישה בצריבת השמש המדברית המקומית, בפיוטים מבית אבא. גם אם הסגנון האישי שלהם גולש פעמים רבות לפאתוס על גבול השמאלץ, (בייחוד בפרוייקט האוטוביוגרפיה הסימפוני המנופח) הם מאז ומתמיד שרו על מה שבוער - תמיד אותנטיים ונאמנים לעצמם. לאורך שני עשורים פוריים הם היו הקיור, המאניק סטריט פריצ'רס והרדיוהד שלנו בסנדלי שורש וחולצת טי עם צווארון קרוע. ועכשיו הגיע הזמן לאלבום שביעי: "שורות של אנשים".

בסגנון כנסייתי

הפתיחה של האלבום זורקת אותנו בלי הכנה לתוך הבית הראשון של "שיר פרידה ישן שהוחמץ מזמן". שיר-דחיפוּת אופייני שעף קדימה, מסוגו של "איך זה מרגיש". בהאזנה ראשונה אנחנו מקווים שאולי הנטיה של הכנסיה להתרפקות, למבט מצועף-רומנטי-חסר-נשימה תידחק הצידה לטובת קצת רוקנ'רול בריא ועכשווי.

הסאונד הממוקד והחם של האלבום עושה איתם חסד, הם רחוקים משדרות יותר מאי פעם: הרוק המלודי והעשיר שתמיד איפיין את הכנסייה קורן באלבום הזה ברוב יופיו - אם כי זו לא חוכמה גדולה, כשאתה מקליט באולפנים שהוקמו על ידי פינק פלויד ושימשו בעבר את ביורק, סופרגראס וג'וי דיויז'ן. האלבום זריז, מזנק משיא לשיא ונעים להאזנה גם בקטעים היותר נסיוניים שלו. וזה הסטייל של הכנסיה - הם טבעו את טביעת אצבע ייחודית, שאפשר לזהות אצל להקות מקומיות צעירות יותר כמו אלג'יר ודבק - כבר אפשר לדבר על "סגנון כנסיית השכל".

המופע של קיא הרגש

כמו באלבום האוטוביוגרפיה, שהציג עיבודים סימפוניים מרשימים למיטב שיריהם, גם כאן הכנסיה חוקרת כיוון חדש: הם משלבים בשירים מעט אלקטרוניקה עדינה - שילוב מלאכותי וזר לרוק האורגני המתגלגל שלהם, אבל הוא לכל הפחות לא מפריע. ברוק'נרול מהסוג שהם מייצרים אי אפשר לצאת ידי חובה בלי שירים שעובדים פשוט וישר - מרגשים, סוחפים -שאפשר להנהן, לשיר איתם. לכנסיית השכל היו כבר כמה וכמה כאלה, ובאלבום הנוכחי, מאחורי האלקטרוניקה וקישוטי הסאונד נחבאים יותר מדי שירים לא זכירים, שאין בהם עוגן ברור מספיק. בין אם אהבתם את "תגידי שטוב" (מתוך "רוץ ילד", 2001) או פיתחתם אליו תגובה אלרגנית - לא תוכלו להכחיש שמדובר בהמנון ענק. מנגד, מאוסף מילים מביך כמו "נפרדנו בגלל השמש הכרנו בכלל החושך ידענו אהבה באה השמש ורצחה אותה" אי אפשר באמת להנות. נדמה שלא במקרה הדף בו מילות השיר "זכרונות" מודפס בלבן על גבי לבן-קצת-פחות-בהיר.

אז למרות הסאונד הנוצץ, שגם פלסיבו היו מאמצים בשמחה, הכנסיה נשארת דביקה וסנטימנטלית, ואם לזרום עם הפאתוס, אז בואו נגיד שאפילו לונדון לא הצילה אותם מעצמם. אולי נוסיף גם סימן קריאה. אוקיי, עשיתם את זה, אתם נשמעים גדולים מהחיים, המוסיקה סוחפת, הסאונד נהדר, הנגינה מדוייקת, והאווירה מכשפת היטב, עגמומית בדיוק במידה הנכונה - אז אולי מספיק להתפייט על אור הירח וריח הגשם? כמה אפשר ללהג "על מה את חולמת מיכל"? ב-"ואת מתפשטת" עוד אהבנו את זה, גם פונץ' ויציאת חירום היו שם, בסנטימנט, אבל כאן השטאנץ פשוט חוזר על עצמו והופך את האלבום למייגע.

שכלול נחמד של אותו דבר

הכנסיה חסרת הומור, חסרת פשרות - כשזה עובד, זה עובד היטב, וכשזה לא - זה בלתי נסבל. אגב, לא חסרות דוגמאות לשירה עברית מהופנטת, סוריאליסטית, רגשית, שנסחפת לתוך עצמה במערבולת, אבל עדיין שומרת על מקוריות ומודעות עצמית. רוב מילות "על מה את חולמת", למשל, מקומן במחשכי "במה חדשה"; הדיסוננס בין המוסיקה המצויינת לטקסטים הילדותיים צורם ומרגיז. והמוסיקה אכן מהנה: בקטעים אווריריים וג'אמיים כמו "הכל נשכח", או ב"כלבי הגשם" שתופס אותך לרגע קטן ומסוגל להכאיב. אבל, האמת? רוקפור עשו את זה כבר לפני עשור, ונשמעו טוב יותר, ובריטיים יותר.

כנסיית השכל היא להקה ותיקה ועתירת קרדיט, שעושה את שלה בעקביות, ברצינות תהומית, ומצליחה גם להיות אישית וגם לקלוע לטעם רחב. האלבום החדש הוא שיכלול נחמד של אותו הדבר, עם המתאבנים האלקטרוניים בקצוות השירים, הסאונד המשובח והעטיפה שעיצבה לפי דרכה האמנית הישראלית המצליחה מיכל רובנר - אבל היינו מעדיפים לשמוע שיר אחד חודר שיקלע בדיוק ויפגע בנו בנקודה אמיתית ורלוונטית על פני הפגנת הכח הזו, שלעיתים אכן נשמעת טוב, אבל ברגעיה החלשים היא מזכירה את הדייסה המטאלו-אוריינטלית האיומה של "אורפנד-לנד", או את הקשקוש של "הסאונד החם שמה-שמו-סטיבן-ווילסון עשה לאביב גפן באירופה", פס ייצור של סאונד חם שאמור להרשים את הפרובינציה הישראלית. לנו, למצער, חם פה, ומלחמה, ויש ייאוש תל אביב-שדרותי מאד ספציפי שמחכה שיכתבו וישירו אותו: כנסיית השכל כבר הייתה שם, נחוץ רק כוונון עדין.

כנסית השכל "שורות של אנשים"

הפצה: היי פידליטי