בייסמנט טייפס
טייפס נ' טייפס עדיין מנגנים אינדי-פאנק ישיר ושמח, בעוד שוויקנד ודד סנרז עמוק בהקלטות הביתיות. המלצות מוזיקה מהגיגית של מיכל ישראלי
1. Tapes n' Tapes הוא אחד ההרכבים האהובים עלי. אני לא בטוחה שאני יכולה להסביר למה. האלבום הראשון שלהם, "The Loon", הוא אחד מאלה שאני תמיד חוזרת אליהם. השני, "Walk It Off", כבר היה פחות מוצלח, אבל זה לא שינה הרבה - הם כבר לגמרי ביססו את מעמדם כלהקה כיפית. כבר כמה שבועות שהם מטפטפים טיזרים לקראת האלבום השלישי, והשבוע סוף סוף שוחרר סינגל ראשון - "Freak Out".
אז מה אפשר להגיד בינתיים? שהמקצבים המונוטוניים המהירים שאפיינו אותם בעבר עדיין שם, שהם לוקחים את עצמם מעט יותר ברצינות ובעיקר, שעדיין אי אפשר להגיד הרבה. Freak Out"", בדומה לשירים הבולטים ב-"The Loon" (כמובן "Cowbell", אבל גם "The Iliad") הוא לא יצירת מופת, הוא לא להיט מהונדס היטב, והוא לא בהכרח השיר הטוב ביותר שיהיה לאלבום הבא להציע. כלומר, אני מקווה שלא. אבל בדומה לשני השירים שהזכרתי, הוא מצליח להדבק. ואולי זה מה שלא הצלחתי להסביר. טייפס נ' טייפס הוא לא הרכב מדהים, אבל הוא הרכב מדבק. שתי שמיעות ואתם מזמזמים את השיט הזה.
2. Weekend הם עוד להקה. עוד להקה בגל הנויז-פופ/שוגייז/פאזז-פופ. אבל היי, הם טובים. אלבום הבכורה שלהם, "Sports", יצא בתחילת נובמבר ב-Slumberland Records, הלייבל שאחראי בין השאר ל-Pains of Being Pure at Heart. בינתיים אפשר להאזין לכולו ב-NPR.
Weekend אגרסיביים יותר עם הנויז שלהם מרוב הלהקות שמסתובבות שם בחוץ ועושות את אותה המוזיקה. המלודיות שם, אבל הן מסתתרות תחת שכבות עבות יותר של דיסטורשן מאשר אצל Best Coast, למשל, ואפילו אצל Sleigh Bells. הם ממש רוצים שתתאמצו לשמוע אותן, וזה אכן דורש מעט מאמץ, האזנה לעומק ולא על פני השטח, מעבר לכל השכבות האלה. הם שווים את המאמץ, בעיקר כי הם לא סתם עושים רעש. מדובר ברעש מחושב.
3. Dead Snares הוא פרוייקט צד של ג'פרי קיין, בדרך כלל הגיטריסט של רמי זירו, עם עוד חברים מהלהקה, כולל המתופף גרגורי סליי שנפטר בתחילת השנה. "Speak the Language", אלבום הבכורה (ואולי היחיד? קיין נוהג לקפוץ מפרוייקט לפרוייקט), הוא לא אלבום מאוד רלוונטי, אבל זה לא אומר שהוא לא משמעותי. דד סניירס לא עושים צ'ילווייב או רייפגייז או כל ז'אנר אחר שאפשר לכתוב עליו פוסט אירוני בבלוג שלכם. המילים לפעמים קלישאתיות מדי, פשוטות מדי, למשל ב"As Above, So Below" (מ-מש לא קאבר לקלקסונס), בו קיין חוזר שוב ושוב על המשפט "You are loved". אבל יש לו, לקיין, בדיוק את הקול המתאים בשביל לחרוך לכם את הנשמה, עכשיו רק חסר החורף.
4. הסולן וכותב השירים של White Arrows, מיקי שיף (אין קשר), היה עיוור עד גיל 11, והתחיל להמציא שירים בראש הרבה לפני שלמד לנגן. נו, איך לא תאהבו אותם עכשיו? חוץ מהפרט הביוגרפי הזה המלהיב-מבקרי-מוזיקה הזה, White Arrows גם עושים מוזיקה די מגניבה. ה-EP שלהם מתחיל בריף גיטרות ממכר שמתחלף מדי פעם עם קלידים, קולות רקע אירוניים וערבוב של רפרנסים מוזיקליים גם לסבנטיז וגם לניינטיז ("The Voyeur"). שאר השירים ממשיכים את אותה המגמה, עם גיחות של פאנק ("City Boy" המוצלח), וכמובן הרמיקסים המחייבים כדי להתאים את עצמם לסצנת האינדי פופ העכשווית. בכלל, כדאי מאוד לבדוק את EP הרמיקסים, ולא רק בגלל העטיפה האדירה שלו.