הנה אייבי

העשור של אנימל קולקטיב נגמר. לא כי קרה להם משהו לא טוב אלא פשוט כי הם היו כל כך מזוהים עם העשור שחלף, שגם אם יוציאו עוד לא-משנה-כמה אלבומים מצוינים בשנים הקרובות, הם עדיין לא יזוהו איתו באותה המידה. לעבור שוב על ההיסטוריה שלהם זה פשוט לקרוא עוד פעם את תולדות האינדי בעשר השנים האחרונות: הנה הם צומחים, מזוהים עם סצינת הפריק-פולק (מתה), אחר כך הם מחזירים ללופ הנוסטלגיה את הביץ' בויז (כבר פאסה) ולקראת הסוף, כשהם כבר שקועים עמוק בסוגיה "איך לעשות פופ עם הכלים המוזרים שלנו" (סביבות "Merriweather Post Pavillion"), מסתבר שמה שהם עושים בדיעבד הצמיח את הצ'ילוייב. להקה מכוננת.

כמו בכל להקה עם שני כותבים מרכזיים - במקרה הזה אנחנו מדברים על נוח לנוקס (פנדה בר) ודיוויד פורטנר (אייבי טייר. אם אתם חושבים שהשמות במה שלהם מוזרים, אני רוצה להזכיר שלאחד מהם קוראים "גאולוג") - ברור שבנקודה מסוימת מתרחש איזשהו פיצול והם מתחילים לעבוד על קריירות סולו. לאייבי כבר היה את "Pullhair Rubeye" עם אשתו, קריה ברקאן (לשעבר סולנית mum), אבל לפנדה בר היו את "Young Prayer" ובעיקר את "Person Pitch", שזכה לשבחים שעקפו את רוב, אם לא את כל האלבומים של אנימל קולקטיב.

בדרך למטה

"Down There" הוא אלבום הסולו המלא הראשון של אייבי טייר, זה שבעצם אמור להוות מעין הצהרה מצידו. זה מה שיש לי להציע לעולם כשאני לבד. כשהוא יוצא בהפרש לא משמעותי מ-"Tomboy", אלבום הסולו הרביעי כבר של פנדה בר (שאמור להופיע לקראת סוף השנה), גם אם אין יריבות בין השניים אז זו תיווצר בעיני הקהל. בסופו של דבר אחד מהאלבומים האלה יהיה אהוב יותר, ופנדה בר מגיע לזירה כשהוא עוד רץ על אדי הדלק של "Person Pitch".

אבל את טייר כל זה לא ממש מעניין. היופי באנימל קולקטיב תמיד היה התלישות המוחלטת שלהם מכמעט כל קונטקסט תרבותי שהוא. יותר מכל חיה אחרת, הם כולם מעין חלזונות כאלה. צפים בתוך המים ומודעים בעיקר לעולם הפנימי שלהם. בגלל זה הוא לגמרי מעל מאבקי אגו. אבל הפעם העטיפה של האלבום היא בגווני ירוק כהה ושחור, עם דמות מעורפלת של תנין עליה. "Down There" רחוק מאד מהצבעוניות השמחה והסקרנית של אנימל קולקטיב, וגם מהסאונד ההזייתי והמרוח של פנדה בר. "Down There" הוא בדיוק שם למטה, בקרקעית, במצולות, והוא חתיכת אלבום אפל.

או שמשהו ממש רע עבר על אייבי (מה רע לו בחיים? אשתו נראית טוב ועפים עליו בבלוגים), או שפשוט פנדה גנב לו את כל הצבעים השמחים מהפלטה. האלבום הזה הוא בהחלט הדבר הכי אפל שאי פעם יצא מבית Paw Tracks, ונשמע לפעמים כמו גרסה קצת יותר אגרסיבית (או מעניינת, לצורך העניין) של בורדס אוף קנדה - עדיין יש הרבה מאד צפצופים, ולא בדיוק ברור מאיפה מגיעה השירה, אבל כל העסק מייצר אווירה של פסקול מושלם לטביעה. לפחות עכשיו ברור מי מביא איזה סאונד לתוך הבלאגן הזה של אנימל קולקטיב.

הבעיה שלי עם האלבום היא אחרת. טייר מנסה להגיד כאן משהו אישי אבל לא באמת מצליח. התנין תמיד מעורפל, הוא קשקוש ילדותי על קיר מערה. גם לנוקס כתב אלבום מאד אישי (על מות אביו) - "Young Prayer" - אבל שם הוא השתמש בכאוס המוזיקלי בשביל להעביר איזושהי תחושה של בלבול ואובדן. "Down There" אולי היה זקוק לסאונד ישיר יותר, ברור יותר, לאמירות קונקרטיות יותר, אבל הפעם האוטיזם החינני של טייר לא מספיק, לא בשביל המשימה הזאת. זה לא גורע בכלל מחוויית ההאזנה של האלבום, אבל אולי זה לא בדיוק מה שהוא התכוון לעשות.