שון אוף דה דד
האלווין זה עוד יותר משבוע, אבל בינתיים קבלו פרויקט חדש של שון לנון, סיילם מקפיאים לצ'ילוייב את הדם והיפסטריות צעירות ומגניבות עד אימה. המלצות מוזיקה מהדלעת של מיכל ישראלי
1. אני אמורה לשנוא את The Ghost of a Saber Tooth Tiger, הפרוייקט החדש של שון לנון ובת זוגו שרלוט קמפ מול. זה שקט, זה דביק, זה רך. זה כל מה שלא מעניין אותי במוזיקה. אבל הניגוד בין הקול המאנפף והמעצבן-אך-מעניין של שון לנון לבין הסקס אפיל המעט ילדותי וכל כך נעים של קמפ מול הצליח להחזיק אותי. המלודיות שלהם מושפעות ישירות מפופ צרפתי, מעין גרסה אקוסטית למה שבק עשה לאלבום האחרון של שרלוט גינסבורג. אבל בעוד גינסבורג, כראוי למוצאה, נשארה אירופאית ומרוחקת, לנון וקמפ מול מצליחים לאזן את הריחוק עם מעט רגש, אבל לא יותר מדי, בדיוק במידה.
לנון קצת מוזר. הוא מוציא אלבומים במרווחים עצומים, וכל אחד נשמע לגמרי שונה מהקודם. אין לו זהות מוזיקלית ברורה, אבל אולי זה מתאים למי שחי בצל הורים כל כך מפורסמים. הפעם הוא כמעט נבלע, בוחר במודע שלא לעמוד בפרונט. אי אפשר ממש להפריד בין הנוכחות שלהם. הם ישות מוזיקלית אחת. הם שרים הכל ביחד, ונשמעים כמו קול אחד, מפלצת דו-ראשית. אולי לנון מודע לכך שהוא לא כל כך מוצלח, שיש לו קול מעצבן והוא כותב מוזיקה בינונית. הוא לא שר או כותב שירים כמו אבא שלו (אובררייטד, אם תשאלו אותי, אבל עדיין לא רע), והוא לא גאון מוזר כמו אמא שלו, אבל היי, לפחות הוא לא מנסה.
2. תמיד קשה לי להודות שאני סובלת משוביניזם מוזיקלי. הבעיה עם מוזיקה נשית, בעיניי, היא שהיא כמעט אף פעם לא מאופקת - יוצרות נשיות נוטות להיות רגשניות מדי או לסבול מפרפורמנס מוגזם של רוק סטאר. זו הסיבה ששמחתי לשמוע את האלבום החדש של Warpaint, להקה של ארבע נשים מלוס אנג'לס. "The Fool" יוצא שנתיים אחרי EP הבכורה המצוין "Exquisite Corpse", וניתן להאזנה מלאה בהייפ מאשין.
רק מהתמונה אפשר להבין שוורפיינט הן לחלוטין מגניבות. האפאתיות שלהן לא מעושה, הן פשוט קוליות. זו לא אפאתיות עצלה, והיא מייצרת אפלות מסוג מאוד מסוים. זה מוזר, כי זו לחלוטין מוזיקת דכאון, אבל לא מדכאת. פסקול מושלם למי שרוצה לשקוע לתרדמת חורף, אבל לא לדכאון חורף. שימו לב בעיקר ל-"Composure" המצוין, ולמתופפת שמצליחה להפיח חיים גם בשירים המאתגרים פחות. ובכלל, האזינו להיפסטריות המזוינות האלה.
3. בסוף הביקורת על האלבום של סיילם בפיצ'פורק מופיעה הערת העורך שמסביר מדוע הוסר מן הביקורת המושג "rape gaze", כתיאור לסוג המוזיקה שהם עושים. סיילם שאלו את המונח הזה מהרכב בשם Creep, ומאז הספיקו להתנער ממנו לחלוטין בטענה שמדובר בבדיחה.
אבל אם מתעלמים לרגע מהקונוטציה המינית המתבקשת, ונשארים רק עם הכוח שמכיל המושג "אונס", המינוח הזה דווקא מתאים. בעוד שוגייז הוא תמיד מעט מרוחק כחלק מהאסתטיקה שלו, המוזרות של סיילם היא אגרסיבית, משתלטת, לא משאירה ברירה אלא להכנס למצב רוח מאוד מסוים. קחו לדוגמה את "King Night" - אם אתם לא עוצמים את העיניים ונכנסים לסוג של אקסטזה איטית תוך כדי האזנה לו, כנראה שאתם ממש חסינים להיפנוזה.
"Trapdoor" ו-"Imasheet" הם כבר קצת יותר מדי מוזיקת שטן, ויכולים לגרום ללא מעט נוצרים לנער את האבק מהקלשונים שלהם. אבל בגדול, יש כאן הרבה טרנדים מוזיקליים שמתערבבים ביחד וגם איזשהו אלמנט חדשני לחלוטין, מעין פארודיה על אלימות. מה שמתקבל הוא אונס מוזיקלי, ללא ספק, ואם אתם לא רגישים מדי בשביל זה, תעצמו את העיניים ותחשבו על אנגליה.
4. Cults, הזוג החמוד וההרכב שעובד הכי לאט בתעשיית במוזיקה, התארחו השבוע ב-Daytrotter.
הסטליסט טוב - הלהיט שלהם ("Go Outside"), השיר המוצלח שהם הקליטו עבור פרוייקט של Adult Swim ("Oh, My God") והקטע הטוב ביותר שלהם לטעמי ("The Curse"). בכל זאת, קצת חבל לי שכבר חודשים שלא שומעים מהם שום דבר חדש. הם זכו לתהילת אינטרנט לפני יותר מחצי שנה, ומאז הצליחו לשמור איכשהו על הבאזז בזכות העובדה שהם באמת מוכשרים, ושוב, פשוט חמודים. אלבום? משהו?