כוח וידאו
על הבמה, ראטאטאט יודעים ליישם וידאו-ארט בצורה מספיק יעילה שתרים את הרעש הרקיד שלהם לפסגות של פופ ואמנות גבוהה בו זמנית
מגובים בטאץ' האלקטרו-דיסקו-רוק הכה אופנתי, ראטאטאט (Ratatat) הם הרכב מולטימדיה אינסטרומנטלי ניו-יורקי, שמקדש גיטרות חשמליות באופן כמעט פטישיסטי. האלבומים שלהם רצופים ברעיונות מוזיקליים קטנים של גיטרות או סינטיסייזר שנחרשים ברפטטיביות לרקע מכונת תופים, לעיתים כמעט ללא התפתחות. יש בהם איכות מהפנטת ומרצדת, או משעממת ופלסטיקית להחריד. תלוי באיזה מצב רוח הם תפסו אתכם באותו רגע.
לאלבום האחרון שלהם, אותו מלווה סיבוב ההופעות הנוכחי, נוסף טעם חזק של גרוב, עם מקצבים כמעט היפ הופיים או דאבסטפיים. כך או כך עם שמות אלבומים כמו "LP3" לאלבום השלישי ו"LP4" לרביעי, רטאטאט משדרים אווירת משחק אוטיסטי. אין בקטעים שלהם מילים, אלא רק מחרוזות מוסיקליות קטנות ורפטטיביות, המוגשות לעיתים בליווי דימוי וידאו-ארטי יוטיובי מרוחק וסינתטי כלשהו. לכן מפתיע לגלות בהופעה שלהם בשרטאטאט גדולים בניו יורק כמו משינה בתל אביב: מהיפסטרים אופנתיים, דרך ילדי אימו ועד לתיכוניסטים רגילים למראה, כולם גודשים בהמוניהם את אולם הטרמינל 5 הענק, על שלושת יציעיו ועושים הרבה מאד רעש לקראת הזוג שעולה לבמה. בניגוד לאווירת הדיסקו המינימליסטית שבאלבומים, בהופעה רטאטאט עושים את זה בענק, הכי גלאם שאפשר. זיקוקים, גופי תאורה הייטקיים, סולואים ארכניים, ווליום מרטש אברים.
ויהי רוקנרול
על פניו זה שילוב משונה - על הבמה זוג חנונים, גוהרים על סינטיסייזרים ושלל צעצועי-מוסיקה, הקהל רוקד לצלילי מכונות תופים, לאורן של הקרנות וידאוארט גלריסטיות, וככל הנראה, בהיעדר מילים, צועק או מזמזם את מנגינות הנושא ומצד שני, ככל שההופעה מתקדמת, המאבטחים נעשים מודאגים יותר ויותר: נוצרת אווירה חזקה של רוקנרול. מעריצים פורצים את הגדר, מנסים לגעת במייק ואוון, נוצר מעגל דחיפות קטן בקדמת הבמה, כפי שאופייני בדרך כלל בהופעות פּאנק, זרקורים מסנוורים את הקהל והזוג האניגמטי ארוך השיער מסיים את ההופעה בהשלכת הגיטרות לצדדים וקפיצה מיוזעת לקהל.
גם אם הם נשמעים פלסטיקיים וחלולים בהקלטות, רטאטאט מצליחים בהופעות סוערות במיוחד, לאפיין דבר מה חדש בפופ. רוקנ'רול אופנתי במתכוון, בעל שאיפות אמנותיות, מעט גיקי - ובו זמנית אף לא אחד מהדברים הללו באופן מובהק מדי. הם מגשרים בקלות בין החנונדאנס השכלתני של, למשל, הוט צ'יפ לפופ-רוק הסוחף של הרכבים כמו בלוק פארטי. וכאמור, על הקהל הניו יורקי זה עובד בענק.
מעניין לראות שהלהקה מייצרת "הוקים" מוסיקליים ו"הוקים" וויזואליים גם יחד, כנהוג בפופ. כאן הקהל רוקד כשעיניו תלויות בבמה. עבודות הוידאו שהוקרנו על מסכים שקופים לצידיה ובהקרנת ענק על הקיר האחורי מתואמות עם מכונות התופים באופן מדוייק, ומוצגים בהן דימויים מרתקים. הוידאו אצל רטאטאט הוא כלי נגינה עיקרי ממש כמו הגיטרות וביחד, בחלל שבין העיניים והאוזניים נוצרת אצל הקהל אנרגיה מסוג חדש, שאי אפשר למצוא בהופעות הפלצניות של הרכבים אופנתיים-נסיוניים, בהן הקהל האופנתי-נסיוני עומד כשידיו בכיסים ומהנהן, ובטח שלא קיימת בפופ-רוק חסר הדעת. רטאטאט הוא הרכב שבאלבומים יוצר חוויה קצת משונה ומנותקת, אבל בהופעה מצליח להפוך לממתק סוחף ורקיד לרגליים, עיניים ונפש.