בניה לדורות

גם תחת הוצאת וורנר, בילט טו ספיל שומרים על חופש אמנותי יחסי וגם אלבומיהם העכשווים (על עטיפותיהם המכוערות) נראים ונשמעים כמו משהו שיכול היה לצאת בלייבל קטן בשנות התשעים המוקדמות. יש במוסיקה של בילט טו ספיל משהו מאד אסתטי, מאד שלם ובעיקר מאד מהנה להאזנה. במובן מסויים יש בהם משהו שעשוי להיות משעמם - ההאזנה להם מייצרת חוויה כה נקיה ועגולה, עד שנדמה כי הם לא יכולים לרגש באמת.

אורחים מסמורטטים בבית יפה

הם מאיידהו: חבורת הרוקרים השלווים שעל הבמה פה בשביל לתת עבודה. במרכזה, ובניגוד משווע להם, דאג מרץ'. רזה להדאיג עם פדחת מבהיקה וכתמי זיעה על טי-שרט מסמורטטת, הוא שר כאחוז דיבוק, רועד כבובת סמרטוטים התלויה על צירה מסטנד המיקרופון. בנונשלנטיות, כמעט ברישול, הוא מייצר נופים מוסיקליים מהפנטים בסאונד גיטרה חד ועשיר. מרץ' משתולל, משחק על הקרקע המוסיקלית המוצקה שמספקת לו הלהקה. בהדרגה, הקהל הניו-יורקי שווה הנפש, שכבר ראה הכל, מתחמם. הוא מכיר את מרבית השירים ומגיב לוותיקים והמוכרים שבהם (בעיקר אלו מהאלבום המעולה מ-2006, "You In Reverse") בקריאות רמות.

אז אפשר להיות רגועים - בילט טו ספיל עוד כאן, והם עדיין עושים את הדבר שלהם באדיקות ובנאמנות. אם אתם בסביבה, נסו לתפוס הופעה שלהם. אם אתם מכירים את המוסיקה, אתם תתרגשו מהביצועים המדוייקים של רוקרים מצויינים, רציניים באופן תהומי - וגם אם לא, דאג מארץ' סוחף - הוא לגמרי בתוך זה - מהפנט במשחקי הגיטרות המתפרצים ובשירה שלו שמתפתלת בחלל שיוצר הסאונד של בילט טו ספיל, בשירים שגם אם הם דומים זה לזה, הם ברובם טובים מאד.