בואנה, דראג

(כל הציטוטים הם מתוך מכתביו של מוריסיי לרוברט מאקי)

אחת לכמה זמן אני חוזר למכתבים האלה: 1981, סטיבן פטריק מוריסי, אז בן 22 בערך, מתכתב עם בחור בן בשם רוברט מאקי. מאקי גר בגלאזגו, מוריסי במנצ'סטר, והם מתכתבים בעקבות מודעה שמאקי פרסם באיזשהו מגזין מוזיקה. ב-81' מוריסי הוא נשיא מועדוני המעריצים של הניו יורק דולס ושל הקראמפס (על הראשונים הוא גם פרסם באותה שנה ביוגרפיה), ונמצא במרחק שנה אחת מהיכרותו עם ג'וני מאר, שתוליד את הסמית'ס כמה חודשים מאוחר יותר. הוא מעיד תדיר על אומללותו, בסגנון שבו זמנית מצליח להיות זהה ושונה לחלוטין מהכתיבה שלו עם הסמית'ס. את חבר העט שלו הוא בעיקר עוקץ במרירות מוגזמת, במלודרמטיות שכבר אז הייתה מעבר למיושנת. "אתה תשאל, בדרכך המהפנטת, 'מדוע אנחנו קוטלים זה את זה?'. ובכן, אתה כל כך רגיש!", הוא כותב כבר במכתב השני שלהם, שהוא פותח משום מה בפניה "פאגניני היקר," וסוגר ב"אני מקווה שאהבת אותי ב'מרד הנעורים'… נטלי ווד" - עוטה על עצמו את דמותה של אהובתו של ג'יימס דין, השחקן שאותו העריץ.

"You have a lot to unlearn, sorry"

הסוגיה הפיקנטית ביותר לגבי מוריסי בעיני התקשורת והמעריצים הייתה לאורך השנים ללא ספק זהותו המינית. על אף שלאורך השנים הוא הצהיר על עצמו מספר פעמים כמתנזר ממין, השמועות טענו אחרת (ולעיתים אף חיברו בינו לבין מאר). אבל הכתיבה שלו, כמו גם המגעים הבלתי יציבים שלו עם התקשורת, תמיד סיפקו עבור עיני הציבור רק עוד קילוגרמים רבים של ערפל: גם אם פניותיו הרומנטיות או האירוטיות הופנו לנשים ולגברים כאחד, קשה מאד לחלץ מהן הצהרה על ביסקסואליות. במקום זאת, נדמה כי מוריסי מעוניין פשוט לבלבל את המאזין, את הקורא, את המראיין. זו תמיד הייתה האסתטיקה שלו: הסתכלו על העטיפות של אלבומי הסמית'ס, עם התקריבים המטושטשים האלו, תקראו את ההצהרות הפוליטיות הסותרות שלו, שכמו נועדו להכעיס כמה שיותר אנשים. או שתקראו את המכתבים שלו לרוברט מאקי: הרגעים היחידים בהם הוא מפסיק לפזר עלבונות הם כשהוא מדבר על הלהקות האהובות עליו, או כשהוא מדבר על עצמו: "אני חושב כי המטרה היחידה בחיי היא להראות משועמם ככל שרק ניתן".

המכתבים האלה מתרחשים גם קרוב לעשור ליציאה של "Bona Drag". מוריסי, מוריסי של הפרחים בכיס האחורי של המכנסיים, של הקליפים, של הריבים המרים, כבר אחרי הסמית'ס. הוא זן חדש של כוכב-על, הוא גיבור קאלט. מוריסי של 1990 הצליח לסכם את האנדרוגניות של הפוסט-פאנק הבריטי של שנות השמונים דווקא בזכות העובדה שהוא מעולם לא התמסר למלאכת ההתחפשות, כמו בני דורו - בוי ג'ורג', למשל. תזכרו בבקשה: זהו מוריסי לפני שהוא הצטלם לעטיפה של "You are the Quarry" ב-2004, לבוש כמו גנגסטר ודומה יותר מאי פעם לשון קונרי. זהו גם לא מוריסי של גני התערוכה ב-2008, פושט חולצות וזורק אותן לקהל, חושף פלג גוף עליון מיוזע. הלוואי ואראה ככה בגילו. מוריסי של 1990 עדיין נראה קצת כמו נער, אפילו שהוא כבר בן 31, שואף מכך זכות שלא הרוויח, להראות חכם משנותיו. זוהי התלבושת היפה שלו, זהו "Bona Drag" - מוריסי מתחפש למוריסי.

"I don't expect a phone-call, but then I don't expect ANYTHING!"

אין בעיה להבין, פחות או יותר, את המושג "בונא דראג". אנחנו מכירים את "בון", "טוב" הצרפתי, ולמרבה הצער אנחנו מכירים גם את בונו (מוריסי מתעב אותו, כמובן, עם משקפי השמש שלו והשירים המחורבנים). אני מניח שרובכם שומעים "דראג" וחושבים על "פריסילה, מלכת המדבר" או משהו בסגנון, אבל בואו ניקח את המושג בצורתו הרחבה יותר: התחפשות שכוללת בתוכה גם הקצנה, כמעט פרודיה.

אבל "בונא דראג" משמעותו פשוט "תלבושת יפה" בפולארי. מה זה פולארי? טוב ששאלתם. פולארי היה סלנג שנפוץ בין גייז בבריטניה של שנות השישים, שהיה בתורו תערובת של דיבור לונדוני, סלנג של חברי כנופיות, מלחים וגנבים, קצת איטלקית, מעט יידיש. בסוף שנות השישים גייז הפנו לו עורף; המאבק שלהם לזכויות כבר החל להתבשל, גם לפני מהומות סטונוול, והקהילה כבר לא הייתה מעוניינת בשפה סודית. הם רצו מגהפונים, לא לחישות.

כשמוריסי הוציא את "Bona Drag" ב-1990, אוסף סינגלים וביסיידים, האלבום השני שלו כאמן סולו (אחרי "Viva Hate" האגדי), הוא היה כוכב שחיפש דרך חדשה. אם "ויוה הייט" עדיין עף על אדי הדלק הרותח של הסמית'ס, ומבחינת סאונד וכתיבה נשמע די כמו האלבומים שלהם, אז האלבום הבא שלו, אחרי "דראג" כבר יהיה "Kill Uncle", שנכשל - אבל הוביל אותו לדרך חדשה, בוגרת ואפלה יותר עם "Your Arsenal" וכל מה שקרה לאחר מכן. וזהו הקונטקסט שבו הוא קורא לאלבום שלו "תלבושת יפה", בסלנג מת של קהילה שהייתה אז לאחר תקופה אינטנסיבית של התעצמות פוליטית, אבל גם בצל משבר האיידס של סוף שנות השמונים. מהי התלבושת היפה של מוריסי? מוריסי בעצמו, כמובן.

"Oh yes, celibacy is real hip (sister), but "no man is an island", so the saying goeth"

זה לא משנה מהי הזהות המינית של מוריסי "באמת". לא חשוב לצורך העניין אם הוא נמשך לגברים, לנשים, לשניהם או לאף אחד, אם כשהוא כותב על כמיהה ועל תשוקה הוא מדבר את הביוגרפיה האמיתית שלו או שמא זהו בסך הכל כלי עבורו להעביר את הניכור שלו מהמדינה, מאירופה, מהמערב, מהעולם. רק כותב כמו מוריסי, או אחד בסקאלה שלו, מסוגל להפוך את הכתיבה על מין לאמצעי ולא למטרה, לדימוי ולא לדבר שמוסתר מאחורי דימויים. אם אין כאן תשוקה הומוסקסואלית "אמיתית", אז הרי שיש רומנטיזציה של ארוטיקה "אסורה", כזו שנאלצת להסתתר ולקדד את עצמה. מכאן גם החזרה אל הפולארי המסתורית. מושא התשוקה אצל מוריסי הוא מסמן ריק: כזה שאפשר לעשות בו מה שרוצים, ולו רק בשביל להעביר חוויה קיומית גדולה מכל סיפור אהבה.

מוריסי כיוצר חי בתוך דראג של עצמו: הוא נשיא מועדון מעריצים שמתחפש לסולן של להקת פוסט-פאנק בדיוק מהסוג שהוא העריץ. הוא לוקח את האדג' האינטלקטואלי של להקות כמו The Fall ומקצין אותן עם ההערצה לאסתטיקת הדנדי, לאוסקר ויילד, לציניות חסרת הגבולות של העשירים הבריטיים שמתו עשרות שנים לפני שהוא נולד. הוא שר כמו פרנק סינטרה, אבל חובש את הפאה של ננסי. וכשהוא כבר לא נראה כמו נער צנום, כשהגוף שלו הופך אותו לגבר בריטי חסון וחמור סבר, הוא מצטלם לעטיפה של אלבום הקאמבק שלו, ב-2004, בחליפה של גנגסטר. ועם טומי גאן ביד. מוריסי חייב להיות בדראג של מוריסי. ולו רק כי הוא היחיד מסוגו.