אנתוני סופרנו

לא השתגעתי על "Hope There's Someone", הלהיט של אנתוני אנד דה ג'ונסונס שההצלחה שלו היתה צפויה בערך כמו שהסולן אנתוני הגרטי יתחיל לשיר כמו אקסל רוז. אבל נראה לי שאני היחיד. הסינגל הזה, מהאלבום "I am a Bird Now", הפך את הגרטי מכוכב עולה בעולם האמנות בניו-יורק לאחד המוזיקאים האלטרנטיביים המצליחים של השנים האחרונות. אני לא יודע להגדיר בדיוק מה לא אהבתי ב-"Hope There's Someone", אולי כי לא טרחתי לחזור אליו אחרי שתיים-שלוש האזנות.

האלבום החדש של הג'ונסונס (שנקראים על שם הדראג קווין הניו-יורקית המפורסמת מארשה פ. גונסון), שזכה לשם המסקרן "Swanlights", הוא הזדמנות מצוינת למפגש מחודש עם המוזיקה של הגרטי, מפגש מעמיק יותר.

דיוקן האמן כרוקר אפלולי

השיר הראשון, "Everything is New", נפתח בקול הרועד של הגרטי, הרבה הרבה יותר נמוך מהפלסטו (גם הוא רועד) שמי שכמוני מכיר בעיקר את הלהיט עשוי לצפות לו. הוא שר, בכבדות מסוימת, ש"הכל, הכל חדש". וככה זה ממשיך לאורך השיר, בלי הרבה שינויים, בעיקר הגרטי ופסנתר. התחושה היא שבשיר הזה, ובעוד כמה באלבום שדבקים בנוסחה של טקסט קצר, הגשה רגשנית, ליווי מינימלי וסולן קדימה-קדימה בפרונט, הגרטי מתמכר לתדמית שהוא בנה לעצמו או נבנתה סביבו - אפלולי, מסכן, מעורער ומטולטל - ומציג אותה בפשטות, עם הרבה חזרות, במקום לכתוב שיר.

אבל השירים האלה הם רק משהו שצריך למחוק מהפלייליסט, לסמן עליהם SKIP בענק, כדי שלא יפריעו לשאר האלבום. זו אולי בעיה כשמדובר בארבעת השירים שפותחים את האלבום ("Everything is New", "The Great White Ocean" שעוסק במוות בצורה הכי בנאלית-אבל-משוכנעת-שהיא-חכמה שיש, "Ghost" שבקושי אפשר לזכור איך הוא נשמע ו-"I'm in Love" המציק), אבל השאר חושפים הגרטי אחר, גם כנה יותר וגם מסתורי יותר, אבל בעיקר הרבה הרבה יותר מוכשר. זה אמנם מסתכם בסך הכל בחמישה שירים טובים, אבל יש כל כך הרבה מה לאהוב בהם, שזה בסדר.

עולם פנימי חידתי אבל מזמין

יש כל כך הרבה מה לאהוב בהם, שהרגשתי שמגיעה ל-"Swanlights" ביקורת חיובית, למרות שאני באופן אישי עדיין לא מאוד נהנה מהג'ונסונס, גם לא אחרי ה(חצי)אלבום המוצלח הזה. השירה של הגרטי מרגישה לי מתאמצת מדי ואני חושד שהוא מנסה לפצות בעזרתה על לחנים לא יותר מדי מעניינים או מקוריים. אבל לא צריך לאהוב את הגרטי בשביל לזהות שהעולם הפנימי שלו - שאותו הוא פורש בעדינות חכמה בשיר "Swanlights" היפהפה והאישי וב-"The Spirit was Gone" המעגלי והעצוב להפליא - הוא ייחודי, עמוק ומזמין ובאותו זמן זר מספיק בשביל להיות כמו חידה, למשוך אותך אליו שוב ושוב, להרגיש שמצאת מישהו שמבין אותך, אבל שאין לך מושג באיזו שפה הוא מדבר. בעצם, החלק האחרון של הדימוי אולי קשור ל-"Flétta", דואט באיסלנדית (קרי: חייזרית) עם ביורק שמחק עבורי תהיות על התמסחרות אפשרית של הגרטי ועל מידת האנושיות של מיתרי הקול של ביורק. אבל זו תעוזה כזאת, שמשולבת בפגיעות הכנה של השירים היותר טובים, שהפכו את הגרטי להצלחה - ואת האלבום הזה למצוין, גם אם לא מושלם.

"Antony and the Johnsons - "Swanlights