עיין ערך אהבה

באמצע שנות התשעים, טרנד קטן סחף חלקים מעולם האינדי. קראו לזה צ'יימבר פופ. קצת פופ, קצת רוק, קצת אלקטרוניקה, רק יותר טריפי, יותר רך ויותר ברט בכרך. פסנתרים מלטפים ושירה מתקתקה, רק עם אסתטיקת אינדי: קצת יותר ניסיוני, אישי ומופנם. גם קצת יותר חמוד, לרוב. כשבל אנד סבסטיאן הוציאו ב-1996 את שני האלבומים הראשונים שלהם, "Tigermilk" ו-"If You're Feeling Sinister", הם תויגו כחלק מהז'אנר-טרנד.

אבל כמו תמיד בטרנדים מוזיקליים, יש להקות ואמנים ששורדים את התקופה ומוכיחים את עצמם כיותר ממי שבסך הכל הושפעו מהדברים הנכונים בזמן הנכון. את האלבום הכי טוב שלהם, "Dear Catastrophe Waitress", הוציאו בל אנד סבסטיאן בכלל ב-2003, כשלהקות כמו The High Llamas, שזכו לתהילה קצרה בימים הטובים של הצ'יימבר פופ, כמעט נשכחו לחלוטין.

בל אנד סבסטיאן אמנם מעולם לא נפרדו מהסאונד האופייני לז'אנר, אבל מלודיות שתמיד היו יותר יפות מאשר סתם חמודות ומלים מעולות ששילבו מיזנתרופיה עם אופטימיזם מתקתק הפכו את הקולות המקורמלים של הסולנים, סטיואט מרדוק ואיזובל קמפבל, למשהו כמעט מבעית ולגמרי מהפנט. אבל יותר מהכל, בניגוד לקולגות שלהם שהיו עסוקים בעיקר בלהישמע מתוקים, לחבורה מגלזגו אשכרה היה תוכן, ולא רק סגנון, וזה בעצם הדבר שמוציא את הלהקה מגבולות הז'אנר.

עוד באירופה הם היו סקפטיים

אבל באלבום החדש שלהם, "Belle and Sebastian Write About Love", כך נדמה, התוכן עבר גלגול שלם והפך בעצמו לסגנון. מה שפעם היה נבנה בכל שיר מחדש הפך להנחת היסוד של הלהקה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ברמות שונות של הצלחה. אפשר לזקק את זה לתוך מסר אחד: Write About Love. באיזשהו מקום זוהי הכללה, בעיקר בגלל שיש באלבום החדש קצת יותר מגוון ממה שהשם שלו מרמז, אבל זה בהחלט הטון השולט, במיוחד כשהשיר הטוב ביותר באלבום הוא גם שיר הנושא.

השיר, שבו מתארחת השחקנית הבריטית קארי מאליגן (שעושה עבודה יותר טובה מנורה ג'ונס, שהופכת את השיר המעצבן "Little Lou, Ugly Jack, Prophet John" לבלתי נסבל), הוא כל מה שטוב בבל אנד סבסטיאן. הוא אינטליגנטי ויש לו לחן ממכר. אבל הבעיה איתו, ועם האלבום בכלל, היא שהלהקה יותר מדי אוהבת את מה שהיא עושה, יותר מדי בטוחה בצעדים שלה. המוזיקה שלהם לרוב מאוד סקפטית, אפילו צינית, אבל התחושה היא שהם כבר לא סקפטיים לגבי עצמם.

די.אן.איי של רגשות

למשל, אפשר לתמצת את רוב השירים לשורה התחתונה של שיר הנושא, שהוא משהו כמו: החיים חרא, חוץ ממתי שהם לא חרא, שזה לרוב קשור באהבה וגם אז די גרוע, אבל תנסו ליהנות מזה. בעבר לבל אנד סבסטיאן היה מנעד רגשי רחב יותר והם גם היו יצירתיים מספיק בשביל להעביר את המסר הקבוע מוטציות ולשזור אותו בשירים שהם גם, אולי בעיקר, סיפורים מעניינים בפני עצמם.

זה היה יכול להיות הרבה יותר רע, או רע כמו שזה נשמע, אבל רוב השירים באלבום פשוט ממש טובים, בעיקר אם מוותרים להם קצת על המלים. שירים כמו שיר הנושא, "I Want the World to Stop" ו-"I'm Not Living in the Real World" המופתי והקופצני, עוזרים להסית את תשומת הלב הרחק מהשירים הגרועים (יש כאלה) ומחזקים את השירים הבינוניים. במלים אחרות, הן הופכות את "Belle and Sebastian Write About Love" לאלבום טוב.

>>> מיכל ישראלי התבאסה מבל אנד סבסטיאן בהופעה בניו יורק