הבלש המזמר
אם סופיאן סטיבנס לא יפיג את השעמום שלכם, אז הפסקול של "משועמם" בטוח כן. המלצות מוזיקה ממשרד החקירות של מיכל ישראלי
1. טוב, אין סיכוי לא להתאכזב, אפילו קצת, מהצורה בה נפתח האלבום החדש של סופיין סטיבנס - "The Age of Adz". הסיבה לכך פשוטה - השיר שפתח את ה-EP שהוציא לא מזמן, "All Delighted People", הוא לא פחות מיצירת מופת קטנה (לא כל כך קטנה, למעשה - 12 דקות). עדיין לא סגרתי את הפה מאז שהוא נפער בתדהמה כשהאזנתי לו בפעם הראשונה, והאלבום החדש רק סובל מההשוואה.
עדיף היה לחכות ולהוציא אותו אחרי התאוששות קלה מה-EP. האלבום החדש הוא, ואני אשתמש במילה מעט שחוקה בביקורות מוזיקה, מקושקש. סטיבנס הוציא את התותחים הכבדים ב-EP, ובשביל האלבום, הסתפק בבינוניים. מדובר באלבום טוב, אבל הוא לא מכיל את העיבודים המורכבים והמרגשים עד חוסר נשימה של "All Delighted People". מי שלרוב אוהבים את סטיבנס בטח יהיו מסופקים בכל מקרה, אבל לחובבים בלבד(כמוני) עדיף להשאר עם ה-EP, במיוחד עם שיר הנושא, ולשמוע אותו בלופים אינסופיים.
2. הדבר הכי חשוב בפסקול העונה הראשונה של Bored to Death הוא שיר הנושא שלה. לא חייבים לראות את הסדרה כדי להבין מדוע הוא כל כך הולם. ג'ייסון שוורצמן הוא הסופר והעתונאי ג'ונתן איימס (שזה גם השם של הסופר שיצר את הסדרה), לא כל כך מצליח ודי משועמם. החברה שלו עזבה אותו, כי הוא בלתי נסבל (עבורה, לא עבור הצופים, שדווקא רואים בו את הפוטנציאל). קלישאה? בהחלט. אז הוא מפרסם מודעה ב-craig's list, והופך לחוקר פרטי בלתי מורשה. העלילה מופרכת, אבל שוורצמן לגמרי גורם לה לעבוד, בגיבוי זאק גליפיאנקיס (והזקן השני הכי טוב בסביבה) וטד דנסון בתפקיד המוצלח ביותר שלו. שיר הנושא לא כל כך רחוק משיר הנושא של הפנתר הורוד, וזה מתאים בדיוק, שהרי למעשה הם שניהם חצי פארודיה, ואיימס הוא בלש-לוזר לא פחות מהמפקח קלוזו.
המילים, לעומת זאת, מתרכזות בעיר. החוויה האורבנית והשעמום מאז ומתמיד הלכו יד ביד. המון אנשים, אבל מבודדים, מנוכרים, זרים אחד לשני. כך גם השירה של שוורצמן, שמבצע את שיר הנושא בעצמו - משועממת. אבל לא משעממת. "משועמם למוות, כועס, בודד", הוא שר, והוא מצא לכך פתרון יצירתי. שאר הפסקול מורכב משירים שנוגנו בתוכנית ובקטעים קצרים של מלל, פורמט שהיה נהוג בפסקולים של קומדיות בשנות התשעים. רק שכאן, במקום לכלול דיאלוגים מייגעים (כמו בפסקול של "חברים", לדוגמה) (מערכת תרבות ובידור nana10 אינה יודעת מדוע כתבת המדור, מיכל ישראלי, מתמצאת בפסקול של "חברים" ומתנערת מעניין זה בתוקף) מדובר בעיקר בוואן ליינרים. מה שנחמד בפסקול הזה, לעומת הרבה אחרים, זה שלא מדובר באסופה רנדומלית של שירים, אלא כאלה שמתאימים לצופה הממוצע של Bored to Death - לא כל כך מוכרים, אבל נעימים מספיק כדי לפנות גם לאלה שלא בקיאים לחלוטין באלטרנטיב. נחמדים, אבל לא מספקים לגמרי. מעניין, הם קצת משעממים. אבל אני לא משועממת, כי אני מרגישה שקורצים אלי. הנה, פסקול לחיים האורבניים המשעממים שלך. אולי תהפכי לחוקרת פרטית?
3. לפעמים הטריגר שגורם לי לשמוע אמן הוא חיצוני לחלוטין. לרוב, מדובר בעטיפת אלבום/סינגל. את Dead Gaze שמעתי בגלל השם, שהוא כזה שאפשר ממש לדמיין. מבט מת. קריפי. גם עטיפת הסינגל הבא שלהם, "Take Me Home or I Die Alone", סקרנה אותי. ציפיתי, או יותר נכון קיוויתי, שהם יהיו מוזרים לחלוטין, וצדקתי. המוזיקה שלהם דחוסה ועתירת שכבות. הקולות נבלעים, אבל אפשר לשמוע מתחת להכל מלודיות די נעימות, למרות שהתוצאה הכללית רחוקה מלהיות נעימה, וגם לא אמורה להיות כזו. יש גם רגעים כאלה, כמו הבלדה "Stay, Don't Say", שמתחת לחריקות הלואו-פיי מלווה במקצב בוסה נובה. הכל נשמע כלאחר יד, לא ממש מתוכנן, המון מרכיבים שנזרקים ביחד לקדירה בבישול פריסטייל. קצת ערבוב, ויוצא משהו די הזוי ולגמרי מעולה.
4. בא לי לתפוס שיחה עם דיימון אלברן. להגיד לו כמה הוא מדהים אותי, כמה אני אוהבת שאני אף פעם לא יודעת מה הוא מתכנן בשבילי. הוא יודע ש-"Doncamatic (All Played Out)" הוא סינגל מטריאל. אבל הוא גם ידע שהוא לא מתאים, קונספטואלית או מוזיקלית, ל-"Plastic Beach", אחת היצירות המרהיבות שיצאו השנה. אז לא, השיר החדש לא משתווה למה שהולך באלבום, כי באמת, איך אפשר להתחרות בשיתופי פעולה עם סנופ דוג ומוס דף? אבל הוא מופק מעולה. להיט מיידי, אולי קצת מובן מאליו, אבל מונוטני מספיק כדי לא להיות לגמרי צפוי. באותה הזדמנות, קבלו גם סטוריבורד ל-"Rhinestone Eyes".