מדריך הטרמפיסט

גיליתי את ניל יאנג בגיל מאוחר יחסית. גם להגיד "גיליתי" זה עניין יחסי. חרשתי במשך שבועיים את "Harvest" והכרזתי על יאנג כגאון, אבל עוד לא התעמקתי בעוד אלבומים. ויש הרבה. "Le Noise", האלבום החדש של המוזיקאי הקנדי הוותיק, הוא ה-33 במספר, עובדה שהופכת אותו אוטומטית לכמעט מיותר בשלב הזה של הקריירה של יאנג. מבין ה-20 ומשהו אלבומים שלו שלא זכו למעמד של מיתולוגיים יש לפחות חמישה-שישה מיותרים. אם היו לו בסך הכל שישה אלבומים כבר הייתי מכיר אותם בעל-פה, אבל עם 32, איפה בכלל מתחילים?

זה כמו אופרת סבון: אם הגעת באמצע, תצטרף באמצע. אף אחד לא מצפה ממישהו שיראה 5,00 פרקים של "היפים והאמיצים" ואז שידבר, נראה לי שאפילו לא מאנשים שבאים לכתוב לסדרה. אין לי איך להתייחס לאלבום הזה, אלא כאלבום. לא בהקשר של עשרות יצירות אחרות שלו. בטח שלא בהקשר של "Harvest".

אם יש הקשר אחד שכן עובד, ובעצם הוא התמה המרכזית של "Le Noise", זה הזדקנות. יאנג כבר בן 64. לא גריאטרי, אבל מבוגר. והוא גם ראה עולם: כמו שהוא מספר בשיר "Hitchhiker", שטובל באמריקנה כבדה, הוא טייל ברחבי היבשת והקפיד להתנסות בחומר המקומי ("Then I tried amphetamines And my head was in a glass Taped underneath the speedometer wires Of my '48 Buick's dash But I knew that wouldn't last"). לכתוב על חוויות סמים באופן ישיר וחשוף, סיפורי ואוטוביוגרפי, כמו שיאנג כותב, זה מסוכן. מהר מאוד הכתיבה יכולה לגלוש לפטישיזם, למטיפנות או להתלהבות מוגזמת. אבל המרחק של יאנג מהחוויות האלה, והרושם שהן השאירו עליו אפילו אחרי כמה עשרות שנים (טוב נו, זה בעיקר הקול הרועד שלו), טוענים את האוטו-רטרוספקטיבה הזאת בכל כך הרבה רגש וכנות שבא לבכות.

זקן השבט

הבעיה היא שלא ברור אם זה בכי לנוכח יופי מפעים או בכי של רחמים. חלק גדול מהזמן יאנג נשמע פחות כמו מספר סיפורים מלא בחוכמת חיים ויותר כמו אדם זקן שמביט אחורה על החיים ורואה בעיקר חורבן. בשני המקרים יש בזה משהו שברירי ומהפנט, אבל באפשרות השנייה (כמו בשיר הפותח "Walk With Me" ש, אהמ, לא הולך לשום מקום) השבריריות משתלטת ומעלה ניחוח של ניסיון למניפולציה רגשית.

כל הבעיות האלה, לשמחתי, מתגמדות, כמעט נמחקות, בזכות הגיטרה של יאנג (שמבריקה במיוחד, בניחוח קאנטרי-מקסיקני, באפוס "Peaceful Valley Boulevard"). לאורך כמעט כל האלבום, יאנג מלווה אך ורק בגיטרה חשמלית מעורפלת, חלודה וצמרירית, גיטרה שעטופה במניפולציות סאונד אבל עדיין נשמעת הכי פשוט וצלול שיש: בנאדם לבד בחדר, פורט אקורדים, כמו מישהו שלמד לנגן לפני חודשיים. הדיסטורשן העמום על האקורדים החשופים האלה הופך את "Le Noise" לאלבום סטונרים מושלם. הגיטרה מרכיבה קו נוף מוזיקלי כמעט פיזי, כזה שמשתנה מספיק בהדרגה בשביל שיהיה מדיטטיבי ומספיק מהר כדי לשמור על עניין רציף. יותר מכך, העומק של הסאונד טוען את המילים בעוד משקל, ובתמורה מקבל מהן המון בחזרה.

למרות כל מה שפועל לזכותו, דווקא יש לא מעט מה לא לאהוב ב-"Le Noise", כמו שני השירים הראשונים, משחקים מעצבנים עם הקלטות שחוזרות בריפיט וכמה שורות צורמות. אבל למרות 32 אלבומים, יאנג עדיין מסוגל ליצור יצירה מרשימה ומיוחדת ולהתפתח כאמן. וזה הישג אדיר, אפילו אם רוב העולם ישכח מהאלבום החדש בתוך חצי שנה מצאתו, מה שקרוב לוודאי שיקרה.