הכל גלוי

"Postcards from a Young Man", אלבום האולפן העשירי של מאניק סטריט פריצ'רז, הוא אלבום מוזר. בתור התחלה, מתארחים בו גם ג'ון קייל (מולווט אנדרגראונד, אבל ממש לא רק) וגם בחור בשם דאף מק'קאגאן, AKA הבסיסט לשעבר של גאנס אנד רוזס. זה כמו מאיץ החלקיקים השוויצרי: הוא יכול לענות על שאלות חשובות (כמו - מה קורה כששמים אגדה מוזיקלית באותו אלבום עם אנקדוטת רוק "כבד" כמעט חסרת חשיבות?), אבל האם זה שווה את המחיר?

אבל שאלה טובה יותר, לפחות במקרה של "Postcards from a Young Man", היא: מה הביא אנשים משני קצוות מאוד שונים של עולם המוזיקה לאותו אלבום?

התשובה? קייל שם או בטעות, או כי הוא וולשי, כמו המאניקז. ומק'קאגאן? מהרבה בחינות הוא מושלם לאלבום הזה, שעמוס בגרנדיוזיות הייר מטאל עייפה, שירה רגשנית שמחפה על מילים בינוניות וסולואים circa 1991 שנשלפו מהבוידעם.

אבל זה גם לא עד כדי כך פשוט. בשמיעה ראשונה, זה באמת מה שהאלבום מציע: שירים קצרים יחסית שמרגישים ארוכים, טיפה טרחניים; מלים שטחיות ועמוסות נוסטלגיה ריקה; הפקה מדכאת שמנסה ליצור הכלאה אסורה בין אירוסמית', קווין והביטלס; ושירה שמכוונת נונ-סטופ למצב "סחטנות רגשית".

הסדק הטוב

אבל בשמיעות נוספות נוצרים סדקים, קטנים אמנם, ובין הסדקים האלה צצים דברים אחרים, דברים שלא היו שם בשמיעה ראשונה, כמו תחכום מילולי, מהלכי פופ קליטים ונחמדים ואפילו רגעים שבהם הגיטרות חומקות מהקלישאות האיומות שהאנשים שפורטים כופים עליהן. אבל זה לא מספיק. בעצם, תלוי למי.

מצד אחד, ברור שבריטפופ הוא עניין של העבר. ז'אנרים קמים ומתים, וכבר כמעט בלתי אפשרי אפילו להיזכר בפרפורי הגסיסה של הטרנדים האלה משנות התשעים. אבל אי אפשר לפסול אלבום רק על סמך ההיסטוריה של הלהקה והמיקום הגאוגרפי שלה. אחרי הכל, "Postcards from a Young Man" הגיע במצעד האלבומים הבריטי למקום השלישי כבר בשבוע הראשון. עדיין יש הרבה אנשים ששומעים את המאניקז, גם אם הם לא המון, וגם אם רובם גרים באנגליה. האנשים האלה, בשבילם מקליטים אלבומים כאלה.

"Postcards from a Young Man" הוא לא אלבום רע, הוא פשוט לא הולך לכבוש מעריצים חדשים. במלים אחרות, הוא לא רלוונטי לתקופה. הוא עמוס בפראזות (מוזיקלית או מילוליות) שלא מצליחות להלהיב מאסות של אנשים כבר המון זמן, שאיבדו כל חיוניות שאי פעם היתה להם. אפשר לקטול שירים כמו "(It's Not War) Just the End of Love" שפותח את האלבום, להגיד (בצדק) שהם מדכאים, מתישים, מיושנים ושטחיים. אותו דבר נכון גם לגבי "Hazelton Avenue" הנוראי, שמצדיק אפילו יותר ארס. אבל אפשר גם לתת לסיפור ארוך ומורכב של להקה שנראית שהיא כבר לא יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה להיגמר בטון קצת יותר שמח. מה שאי אפשר לעשות זה להעמיד פנים שהסיפור שלה עדיין לא נגמר.

Manic Street Preachers - "Postarcs from a Young Man" / Columbia