מערכת ייחוסים

אם יש משהו שמארק רונסון שונא (חוץ מימים של שיער רע, כנראה), זה שמנסים לחבר בין ההצלחה לייחוס המשפחתי שלו. הוא מספיק קול כדי לא לפוצץ ראיונות כשמעלים את הנושא, אבל טורח להדגיש שכפית הזהב שהכניסו לו לפה ההורים שלו - אשת חברה מקושרת ואיל נדל"ן מצליח - לא קשורה לכך שאת אנשי הקשר בספר הטלפונים הגדוש שהרכיב, הוא אסף בעצמו.

"אני אפילו לא יודע מי זה ומעולם לא פגשתי אותו", הגיב רונסון בראיון ל"סקוטסמן" כשנשאל בנוגע למלקולם ריפקינד, קרוב משפחה שהיה שר החוץ בממשלתה של מרגרט תאצ'ר ומי שנחשב היום לאחד האנשים החזקים בפוליטיקה הבריטית. "אני חושב שהוא בן דוד מדרגה שניה", הוא ניסה לגונן על עצמו, "אני לא בטוח מה הדעות הפוליטיות שלו אז אני לא מתערב יותר מדי". רונסון, בשונה מקרובי משפחתו (אם לא מחשיבים את אחיותיו הצעירות - הדיג'יית סמנת'ה ומעצבת האופנה שרלוט) שומר מרחק מעיסוקים שעשויים להחשב לשמרניים ומנסה תמיד לצעוד על הצד הכיפי של החיים, מה שכולל נוכחות באירועים שווים, גנדרנות מוקפדת ומעוררת השראה, וכמובן, רזומה של מערכות יחסים עם לא מעט שחקניות (ראשידה ג'ונס, וכיום ג'וזפין דה לה בום הצרפתיה), מוזיקאיות (טנסי תומאס, המתופפסת של The Like) ודוגמניות (דייזי לואו בראש הרשימה).

זרועות התמנון של רונסון נגעו כמעט בכל ז'אנר מוזיקלי שהיה משמעותי בעשור האחרון - מעבר להפקות מעולות עבור לא מעט אמני היפ הופ, כריסטינה אגילרה ורובי ויליאמס, אפשר לתת לו לא מעט קרדיט על ההצלחה של לילי אלן ואיימי וינהאוס (שאף נכנסה בו לאחרונה בחשבון הטוויטר שלה לאחרונה בגלל ענייני הקרדיט. מאוחר יותר היא התנצלה וכתבה ש"זה קטע יהודי כזה". הוא אמור להכיר את זה מהבית).

גרסת הבמאי

בעוד שב"Version", אלבומו הקודם והמצליח של רונסון, היה נראה שהניימדרופינג ברשימת המבצעים היה ניסיון להוכיח שהוא כנראה הבחור הכי מקובל בתעשייה, אז "Record Collection", אלבומו השלישי, רק מחזק את הטענה. החל מענקי אייטיז כמו סיימון לה בון (דוראן דוראן) ובוי ג'ורג, אושיות היפ הופ שכיכבו בסט התקלוטים שלו בניינטיז דוגמת קיו-טיפ וגוספייס קילה, ושמות טריים יותר כמו רוז אלינור דוגאל (הפיפטז), אנדרו וויט (Miike Snow) והרכש החדש מברוקלין, אמנדה וורנר ההיפסטרית, קלידנית לייב של יה יה'ז שמוכרת בשם הבמה MNDR.

אחרי שהתרגלנו לקבל מרונסון אינפספור חצוצרות, בצילומים של כתבת השער במגזין NME באוגוסט האחרון הוא פשוט מרסק אותן, אחרי שהחליף אותן בסינתיסייזרים. זה לא שניחוח הרטרו חלף באלבום החדש, הוא פשוט התנקז לתוך מכונת זמן שיצאה מכלל שליטה וערבבה את ארבעים השנה האחרונות לתוך אוסף אחד. "Bang Bang Bang", שיצא כסינגל הראשון של האלבום אותו מובילים קיו-טיפ ו-MNDR בשיר בו רונסון נזכר שהוא גם דיג'יי ושלפעמים צריך גם להרקיד ולא רק להתחכם - למרות שהכי רצוי לשלב.

מעבר לעובדה שכל השירים ב"Record Collection" נכתבו על ידי רונסון וחברים, הוא יוצא גם לדרך עצמאית ומשתלט על המיקרופון אחרי שלקח שיעורי פיתוח קול אצל המורה של ליידי גאגא. בשונה ממה שהיה בהופעת הבכורה בפסטיבל לאבבוקס האנגלי בקיץ האחרון, באלבום זה נשמע פחות מביך ואפילו קצת חמוד. ב("Lose it (In The End" יחד עם גוסטפייס קילה רונסון מצליח לרגש ולהפתיע עם מילים שכתב יחד עם ג'ונתן פירס מהדראמז.

ג'אנקי ביזנס

בין השאר, נראה גם שרונסון שם לעצמו למשימה להרים לוזרים ולתת להם מעמד מלכותי כמעט מוצדק באלבום שלו, כי מסתבר שזה לא יפה רק לבקש טובות מחברים וכדאי גם לתת בחזרה לפעמים. כך למשל, בוי ג'ורג' נשמע מצוין ב"Somebody To Love Me" יחד עם רוז אלינור דוגאל ואנדרו וויט ברקע, אחד השירים היותר אמוציונליים שרונסון הוציא תחתיו, ובטח הדבר הכי טוב שבוי ג'ורג' עשה בחמש עשרה השנה האחרונות (אלא אם יש לו דילר ממש טוב או שהתקלוט בחוות רונית נחשב למשהו שראוי להזכיר). מי שעוד מקבל טובה מרונסן הוא קייל פאלקונר, הסולן הנוראי של חקייני הליברטינז The View, בשיר "Bike Song" יחד עם ספאנק רוק - כשלוקחים לו את הגיטרה, מסתבר שהוא יכול להיות נסבל והשיבוץ שלו באלבום הוא לא לגמרי סתמי.

בשיר הנושא "Record Collection", שנכתב יחד עם ניק הודג'סון, המתופף של קייזר צ'יפס, רונסון מתאחד לשירה עם סיימון לה בון ש"רק רוצה להיות באוסף התקליטים שלך", עם כניסת ראפ של Wiley, מהאמנים הבולטים בסצנת הגריים הבריטית. השיר הזה, גם אם אינו מושלם, מוכיח שרונסון הוא כל יכול - הוא לא רק מפיק את האלבום החדש דוראן דוראן, שהיו בין גיבורי הילדות שלו, אלא גם מביא אותם לשיר איתו - יותר מאמירה אמנותית, מדובר כנראה בעיקר בקטע של אגוטריפ, מהסוג שכל כוכב ענק כמו רונסון חייב לסגל לעצמו לצד הבגדים היקרים והבחורות היפות.

אחד הקולות הבולטים של האלבום היא, כאמור, רוז אלינור דוגאל, שתורמת את קולה למרבית השירים, אבל מדהימה בעיקר ב"You Gave Me Nothing" לצד אנדרו וויט, "Hey Boy" עם מילים של קאי פיש מהמיסטרי ג'טס וביצוע משותף עם הראפר הברוקלינאי ת'אופולוס לונדון, וב"The Night Last Night" המרגש שסוגר את האלבום, בו היא שרה עם אלכס גרינוולד מפאנטום פלאנט, שכיכב גם באלבום הקודם של רונסון בקאבר ל"Just" של רדיוהד. השירים האלה הם בדיוק מהסוג שהופכים את "Record Collection" מעוד אלבום שאפשר לשים על המדף, לאוסף להיטים, אולי לא כזה שיכול להרים מסיבה, אבל לגמרי מסוגל לחמם אותה.

רונסון נולד לתוך תנאים אופטימליים להצלחה, וגם אם לא באמת השתמש בקשרים ולא ביקש בתחילת הדרך מאמא שלו שתסדר לו תקלוט באיזו מסיבה מדוברת, הסיכויים שלו לפשל נמוכים. אולי מדי פעם מחליק לו איזה שיר לא לגמרי מדויק, אבל מי שמספיק פרפקציוניסט כדי להתחרפן באמצע ראיון וסשן צילומים למגזין "בלאק בוק" רק כי נפל לו כפתור בחולצה (כזה שאף אחד לא רואה), אפשר לסמוך עליו שהוא יודע מה לעשות באולפן ההקלטות.

Mark Ronson & The Business Intl - Record Collection (ייבוא בארץ: NMC)