קליל ויין

לא ברור מה כל כך אי.פי באי.פי החדש של ליל ויין, "I Am Not a Human Being", שמשחרר אותו מבית הסוהר (עוד חודש והוא בחוץ). תריסר שירים, ארבעים ושלוש דקות? טוב, אם הוא באמת כל כך לא אנושי כפי שהוא טוען להיות, אולי באמת מבחינתו זה אי.פי. אולי הוא הולך לחיות עד לגיל מאתיים ומשהו (כמו צב), והוא סופר את הדברים האלה אחרת. ליל ויין הוא גיבור ההיפ הופ המיינסטרימי האפשרי היחידי היום. טופאק וביגי הם הרבה יותר מדי ריאליסטיים בשביל 2010. דמות סופר-מוקצנת שהיא גם לא קריקטורה. ראפר שפועל במודעות מוחלטת לסטריאוטיפ וגם חי אותו לגמרי. גיפט אוף גאב נתן ב"Science Fiction" של ה-Mighty Underdogs את השורה המעולה "I ain't keeping it real cause I'm dropping science fiction".

הרבה מהדברים לגבי וויזי יכולים להיות מבלבלים לגמרי. מה הסיפור שלו, בעצם? איך הוא מצליח להיות כל כך חכם וכל כך מטומטם בו זמנית? האם אפשר להגיב בצורה קוהרנטית לשורה "I am not a human being, pussy for lunch / pop all the balloons and spit in the punch"? לא, לא באמת. זה כמעט מחוץ לשפה. אלה שטויות שכתובות מצוין.

זה די מדהים כמה ויין מרוכז בעצמו, אבל דווקא זה מה שמאפשר לו ליצור פרסונה שהיא מצד אחד שטחית ומטופשת, ומצד שני באמת מורכבת. זה שיש לו את הפלואו הכי מעושן מאז אולד דירטי בסטארד גם לא מפריע לו בכלל. הוא לא הכי מהיר או הכי מדויק, אבל הוא תמיד נשמע כמו עצמו ואף פעם לא מתאמץ יותר מדי להגיש את הטקסטים שלו. אין פה סיפורים גדולים אבל יש פה אחלה וואן ליינרים. השיר עם ניקי מינאג' פשוט, עם ביט מינימליסטי ומצוין.

"Gonorrhea", עם דרייק, מחזק שוב את הקישור האסוציאטיבי ל-ODB המנוח, אבל דווקא שיר הנושא כאן הוא זה שממחיש את הפרדוקס של וויזי בצורה הכי טובה: הביט הוא בעיקר ריף גיטרה מלוכלך שנשמע בן בערך עשור, שבצירוף עם הראפ של ויין נשמע כמעט כמו נו-מטאל. זה לא בדיוק שיר טוב, אבל זה גם כן. והוא מדבק, אבל לא כמו שלהיט פופ שמזמזמים נתקע בראש. פשוט יש חשק לשמוע אותו עוד פעם. עכשיו, ליל ויין אולי רוצה שתאמינו שהוא משהו יותר גדול ממה שהוא באמת, אבל אל תאמינו לשטות הזאת. כל מה שהאלבום הזה, שנעשה באווירה ברורה של כיף, מוכיח, זה שהוא דווקא ממש ממש אנושי. מצד שני, הוא בטח קיווה שתקלטו את זה. הוא יותר חכם משהוא נראה. וגם הרבה יותר טיפש.

Lil Wayne - I Am Not a Human Being / Young Money

פצצת אטמוספירה

לכאורה, קשה לדמיין ראפר יותר שונה מליל' ויין מאשר סלאג, חצי מהצמד אטמוספיר (לצד המפיק אנט). כבר איזה עשור וחצי שסלאג מגיש, אלבום אחר אלבום, רצף של וידויים על הצרות שלו עם בחורות, זה שחסר לו כסף, או סתם לספר כל מיני סיפורים (קצת פלצניים ומעיקים בדרך כלל, האמת, לרוב עם מוסר השכל הולמרק סטייל).

סלאג קצת מגזים עם פוזת הראפר ה"אחר", קצת מתעסק יותר מדי בהדגשת השוני שלו מהראפרים המיינסטרימיים. אבל זה לא העדר אגו, זו סתם דרך אחרת לנפח אותו. אז סלאג הוא גם קצת ליל' ויין שכזה - לפחות מבחינת העיסוק העצמי האובססיבי, רק שהוא עסוק בלצעוק "I AM a human being! כמה שאני human being!".

אני לא בטוח איך יצא קצת שאני נכנס באחד הראפרים שאני יותר אוהב. "God Loves Ugly" ו"When Life Gives You Lemons, You Paint That Shit Gold" הם אלבומים מעולים, וגם האי.פי הזה (אגב - תריסר שירים, ארבעים דקות. הסטנדרטים השתנו) הוא עוד מאותו דבר. אטמוספיר כבר מצאו את הסאונד שלהם וכנראה שאותו הם ימשיכו לתת עד שיסיימו את הקריירה. ההפקות של אנט עדיין מלאות בפסנתרים מתגלגלים, סלאג עדיין יושב על המיקרופון בדיוק כמו שצריך. "The Best Day" הוא המנון צווארון-כחול פשטני, אבל מרגש, "To All My Friends" הסוגר הוא שיר מעולה, וגם באמצע כמעט כל השירים ממש טובים. הרגעים הפחות מוצלחים הם אלה שבהם הסגנון האחיד של סלאג מתחיל להראות את השחיקה: "The Major Leagues" הוא שיר-סיפור שבונה לקראת קליימאקס גדול ודרמטי אבל נקטע באמצע עם תאונת דרכים קטלנית - את אותו שטיק בדיוק סלאג השתמש בו ב"Hair", באלבום הקודם. יתכן שזה רפרנס עצמי מודע, אבל זה יותר מריח מעייפות החומר.

Atmosphere - To All My Friends, Blood Makes the Blade Holy / Rhymesayers