לאהוב את ג'ואנה

נראה לי שהייתי בצבא כשקניתי את "The Milk-Eyed Mender". זה היה לפני שש שנים, האוזן השלישית בדיוק עברה משנקין למתחם הגדול בקינג ג'ורג' פינת בן ציון. אני לא יודע למה קניתי אותו - ייתכן שזה היה בגלל ששמעתי את השם של ניוסום מוזכר בסמיכות לזה של דבנדרה בנהארט, שאהבתי אז (ושאני לא ממש מסוגל להקשיב לו מאז שראיתי אותו בהופעה והוא היה מעצבן). אולי העטיפה משכה אותי, אולי זה שהיה עליו פתק של "מומלץ!". אני אהבתי אותו משמיעה ראשונה, אבל מי שהיתה אז החברה שלי התהפכה על הצד במחאה ודרשה שאני אכבה את הדבר הזה.

בקיצור, מההתחלה היה לי ברור שג'ואנה ניוסום היא ממש לא לכולם. הספקתי כבר לשכוח מזה, אחרי ש"Ys" ו"Have One on Me", שני האלבומים שהיא שחררה מאז, זכו לכמות מרשימה של כוכבים מכל צד אפשרי. ופתאום אני בבית האופרה ואני קולט שהבחורה המוזרה הזאת מסוגלת למלא את החלל הענקי הזה. והבמה פה ממש גדולה. וכשהם עולים - ג'ואנה ועוד חמישה נגנים (תופים, שני כינורות, טרומבון וגיטרה - שלפעמים מתחלפת בבנג'ו או במנדולינה) - הם ממש רחוקים אחד מהשני. נכון, אף על פי ש"Have One on Me" הוא היצירה הכי אישית של ניוסום, ברור שבשנים האחרונות היא מתעסקת בגרנדיוזי - בין אם זה אומר להקליט שירים של רבע שעה או לשחרר אלבום משולש (אלבום משולש, אנשים. זה אפילו יותר מאלבום כפול). ועדיין, הם נראו קצת רחוקים מדי אחד מהשני על הבמה. המתופף מתבודד בצד הימני של הבמה, מצד שמאל ארבעת הנגנים האחרים יושבים בחצי גורן.

ג'ואנה ניוסום באמצע, חצי מסתתרת מאחורי נבל עצום. יש ממש הרבה רצפת במה ביניהם. לפני שלוש-ארבע שנים ראיתי בפטיפון ז"ל את סמוג, שבדיוק אז התחיל להופיע בשם ביל קלהאן. קלהאן וניוסם היו בני זוג פעם, הוא שר ב"Ys" (בשיר "Only Skin"), הם באותו לייבל (דראג סיטי). אולי זו אסוציאציה מלאכותית. אבל סמוג, שהופיע בערך עם אותה כמות נגנים, הצטופף איתם על במה מיניאטורית שבימים כתיקונם אירחה להקות פאנק חובבניות (אפילו ניגנתי באחת מהן). אני יודע שאין באמת סיבה להשוות, אבל אפילו מבלי לדבר על איכות השירים או על טיב הביצועים, ההופעה של סמוג/קלהאן עבדה בשבילי הרבה יותר טוב מאשר זו של ניוסם.

הקרב על הניוסום

אני לא מנסה להגיד שההופעה לא היתה טובה. בשנים האחרונות התרחקתי מהמוזיקה של ניוסום, אבל זה לא אומר שהפסקתי להעריך אותה ככותבת ומבצעת, ולגמרי קפץ בי משהו כשהיא פתחה את ההופעה עם "Bridges & Balloons". הקול הייחודי שלה די שונה בהופעה ביחס לאלבומים - הוא התבגר משמעותית מאז "Milk-Eyed Mender" והפך פחות צורם וחריג. מה שהיה פעם מאפיין מרכזי הפך יותר למניירה קלילה, מה שמאפשר להופעה להפוך לפחות נעולה רק על השירה הזאת, שתמיד מרכזה את תשומת הלב אליה, ולהתמקד גם בשחקנים האחרים.

עכשיו, זה דבר שכדאי היה לעשותו, כי ג'ואנה ניוסום יכולה בהחלט להרשות לעצמה את הטובים ביותר, וזה בדיוק מה שהיא עשתה. הנגנים שלה מדהימים, והעיבודים לרוב חדים ומדויקים יותר מאשר באלבומי המקור (ההופעה התמקדה, כצפוי, באלבום האחרון, למרות שהיו גם שני שירים מ-"Ys" ואיזה שלושה-ארבעה מ-"Milk Eyed Mender"). ניוסם היא היחידה שניגנה באופן רציף כל ההופעה: לשאר הנגנים היו הרבה הפסקות, כשהתופים, למשל, נכנסו רוב הזמן רק בשביל לתת דגש דרמטי הכרחי, והטרומבון שיחק תפקיד של זמר רקע (חוץ מבסולו מתגלגל ומצוין בסיום של "Good Intentions Paving Company", שהיה אחד מהרגעים הבודדים שבהם החבורה הזאת הרשתה לעצמה לשחרר מעט את החגורה ולהשתולל קצת). התפקיד המרכזי שגילמו המנדולינה והבנג'ו בהחלט הראו מחדש את החיבור שיש במוזיקה של ניוסם לפולק אמריקאי אמיתי ובעיקר לבלוגראס (ז'אנר שלא ממש מבינים או מכירים בישראל).

ניוסם יפה מאד והעיבודים שלה יפים מאדץ יש הרבה מאד יופי על הבמה הזאת. אבל לפעמים זה קצת יותר משאפשר להתמודד איתו כמו שצריך. מרוב שזה יפה זה גובל בשיעמום. כמו שמלת כלה. הביצועים עגולים, מדויקים לחלוטין, הצורה שלהם מושלמת. אין פה אף סדק שאפשר להינעץ בו. למאזין אין מה להשלים בסיפור הזה, הוא לא יכול לתרום לו שום דבר. אתה מרגיש לא נחוץ לאירוע הזה. אתה לא חלק ממנו (העובדה שבית האופרה הוא חלל די מנוכר, יפה למדי אבל סטרילי לחלוטין, תורמת לעניין). כמובן שמה שתיארתי עכשיו קשור לאסתטיקה של הופעות רוק, וזו אינה הופעת רוק. ובכל זאת, היה לי קשה לעקוב אחר המתרחש לאורך השעה וחצי.

גם המניירות של ניוסום קצת לא מובנות: היא יותר מדי מתאימה לדמות של הילדה המגודלת, שהגיעה במקרה לאור הזרקורים. היא מצחקקת בתמימות, לא מפסיקה לצחוק. יש בזה משהו שובה לב, אבל מתגנבת גם המחשבה - עד כמה זה אמיתי? האם היא מודעת לדיוק המוחלט שבו היא משמשת בתפקיד עצמה, עם השמלה הקלילה המתנפנפת והרגליים הלבנות והחיוכים הבלונדיניים? בתור עצמה, היא מצוינת. אבל פתאום אני לא כל כך בטוח לגבי התוקף של זה בהקשר רחב יותר.

לא שזה בהכרח דבר רע.