אגדת שורשים

הרוקנ'רול הלבן מהלל את המקוריות. להקה עם שם כמו הרוטס, שורשים, הייתה חייבת לבוא מפילדלפיה ולהריח כמו כל הסטראוטיפים בו זמנית: שירה בכנסיות, עוף מטוגן, וויד, אבטיח. קורט קוביין אמר פעם שכתב את להיטו הגדול ביותר מתוך נסיון מודע לגנוב מהפיקסיז, אבל הוא גם לא היה גיבור טיפוסי, רק מת כמו קלישאה. לרוקנ'רול יש מערכת יחסים בעייתית עם קאברים. קאבר הוא משהו שאתה עושה עד שאתה כותב שירים משל עצמך. או אם חסר לך שיר בהופעה. קריצה בהדרן, בדיחה, או מוצא אחרון, מעידה. להקות שמוציאות אלבום קאברים הן בדרך כלל להקות שנמצאות במצוקה כזו או אחרת.

אבל בעוד שהרוקנ'רול הלבן מהלל את היחיד (גם במקרה של להקה, אנחנו אוהבים פרונטמן, גיבור ראשי), מוזיקה שחורה מדברת בשפה קומונלית. כאלטרנטיבה למונוגמיה המפוהקת הזאת, קשה להתחיל לתאר את המסורת האורגיאסטית של שיתופי הפעולה בהיפהופ, סול וכמובן בג'אז. יותר גאנג-באנג מגאנגסטאז. כולם מתארחים אצל כולם, יש מיליון סינגלים, ומיקסטייפים, במקום קאנון דיסקוגרפי סטרייטי ומסודר. בגלל ההערצה של הרוקנ'רול ליחיד, יש גם הכחשה של העבר. אבל לא בכל הז'אנרים שציינתי קודם. צ'ארלס מינגוס, למשל, כתב שירים לדיוק אלינגטון ("Open Letter to Duke") וללסטר יאנג ("Goodbye, Pork Pie Hat"). דיוק אלינגטון קיבל גם מסטיבי וונדר את "Sir Duke" הנצחי. אלה סתם הדוגמאות הראשונות שנפלטות למקלדת.

במובן מסוים, היפהופ בנוי על העדר מקוריות (ולא חוסר). הדיג'יי הטוב הוא הדיג'יי שיודע לחפור בעבר ולשלוף משם את הטוב ביותר, לתעל אותו לצרכיו. "ראפ זאת לא מוזיקה," תמיד קופץ איזה רדנק ביוטיוב בתגובות לאיזו קלאסיקה, נגיד "No Money No Problems", "הם סתם מדברים בזמן שברקע יש לופ שלקחו משיר אחר". אני יכול לצחוק על זה, אבל קווסטלאב יצחק על זה יותר טוב.

חיים של אחרים

הרוטס הם אחת הלהקות המעניינות ביותר שהתרחשה במיינסטרים (היחסי) של ההיפהופ פחות או יותר מאז 1999, עת הוציאה את "Things Fall Apart" המופתי, הקווסטלאב הזה הוא אמיר חאליב תומפסון, מתופף עילוי, מפיק והמנהיג האמיתי של הלהקה. עבור הרוטס זהו האלבום השני שלהם השנה: לפני איזה שלושה חודשים הם הוציאו את "How I Got Over", שהיה טוב, אבל גם לא מספק. אחרי שני אלבומים קשים ואפלים - "Game Theory" ו-"Rising Down" המדהים, שלקח אותם למחוזות יחסית אלקטרוניים (הרוטס עשו את שמם בתור אחד מהרכבי ההיפהופ הבודדים שהתבססו על כלים חיים), החזרה לסאונד שממנו הם התחילו הנחיתה את הרוטס בנקודה נוחה ולא כל כך מעניינת.

"Wake Up!" נחת עליי בהפתעה גמורה. מדובר בפרויקט בלתי צפוי, אבל הגיוני לחלוטין: הרוטס מבצעים קלאסיקות סול. הזמן שהם בילו בתור להקת הבית של התוכנית של ג'ימי פאלון בהחלט הקצין את הצד הג'אמי שלהם, שהציץ החוצה כבר ב-"How I Got Over", אבל כאן הוא מתגלגל החוצה במלואו. זה כל העניין: הרוטס הם לא להקה במצוקה. בשבילם, להוציא אלבום קאברים זה לא פסק זמן להתרעננות ומחשבה, אלא מהלך טבעי. חלק מזה קשור כמובן גם לעובדה שקווסטלאב הוא דיג'יי - כלומר, אדם שמתעסק כל הזמן במוזיקה של אחרים. הבחירות הן קלאסיות: קרטיס מייפילד, ביל וית'רס, הרולד מלווין, אבל לא שחוקות: "Hard Times" ולא "Superfly", לא "Ain't No Sunshine" אלא "I Can't Write Left Handed", דווקא "Wake Up Everybody" ולא "The Love I Lost". העיבודים, כפי שניתן היה לצפות, הם מושלמים. קווסטלאב פשוט לא מסוגל פיזית להוציא מתחת ידיו, בין אם הן אוחזות במקלות תיפוף ובין אם הן נחות על המיקסר, סאונד גרוע. הגיטרות מהדהדות, הבאס מדויק.

לונג ג'ון

אבל סימן השאלה הגדול שמרחף מעל האלבום הוא העובדה שמדובר באלבום של ג'ון לג'נד והרוטס, ולא פשוט הרוטס. לג'נד הוא גאונצ'יק שכזה, ילד פלא רך למגע. הוא חמוד. הוא למד באוניברסיטה יוקרתית. הוא שר במקהלה. אמא שלו בוודאי אוהבת אותו מאד. לג'נד הוא פנטזיה נוחה לשיווק: זמר סול/אר-אנ-בי מתקתק, חכם. הביקורות אוהבות אותו. קל מאד לשווק אותו, כי הוא עונה על פנטזיה מאד נפוצה - המאהב השחור הרומנטי והנעים. ג'ון לג'נד, תגיות: smooth, loveable, magnetic. ואותו לקחו לשיר את השירים האלה, עם כל המטען ההיסטורי העצום שלהם. ואיך הוא מתמודד עם זה? היטב. בערך. הוא לא מעצבן, הוא שר טוב, הוא שר מדויק. לפעמים, כמו בעיבוד הרצחני והאפי ל-"I Can't Write Left Handed", שיר פוליטי חריף שנכתב על מלחמת וייטנאם, הוא נשמע קצת יותר מדי מיופייף. לא טוב לי שם ה-crooning שלו. בסדר, אני מבין שלא כל הזמרים יכולים להשמע כועסים ומקסימים בו זמנית, אני מבין שלא כולם יכולים להיות מרווין גיי. לג'נד מתפקד כאן כעוד כלי נגינה, והוא נשמע פחות טוב מהתופים של קווסטו, אבל זה בסדר.

אבל רגע, לרוטס יש סולן, לא? אז זהו, כן, יש להם באמת את Black Thought, אבל איך נגיד את זה. הוא תמיד היה הצלע הכי פחות מעניינת ברוטס. אולי זה טוב שהפרונטמן שלהם הוא לא ראפר מבריק מדי - ככה הוא לא גונב את תשומת הלב מהכלים. נגיד, כשהם אירחו את מוס דף, היה קשה מאד להקשיב למשהו פרט לפלואו המושלם שלו (כך שטוב שקומון ומאליק יוסף קופצים לבקר כאן). כאן Black Thought מקבל את הקרדיט המוזר של "featuring", כשהוא מתארח בשיר הפתיחה, "Hard Times", דבר משונה להיות באלבום של הלהקה שלך. אבל מעבר לאסוציאציות למשפחות מתפרקות וימי ביקורים, מסתמן שלג'נד טוב מאד לרוטס, לפחות בפאזה הנוכחית שלהם - דווקא בגלל שהוא לא מצליח להוציא מהם שום דבר חדש. ועדיין, עדיף שלא יתעכב יותר מדי: השיר המקורי היחידי באלבום, אותו הוא כתב, הוא "Shine" הסוגר את האלבום - ומדובר ברצועה איומה, שמאלצית ומשמימה, במקרה הטוב איזה בונוס טראק יפני מיותר.

גזר הדין של האלבום לא כל כך ברור. יש אפיל עצום בחלק מהשירים, ויש משהו ממכר בהאזנה לו - פשוט כי מדובר בסול מדויק, שכל השירים בו נכתבו על ידי מאסטרים שונים של תור הזהב של הז'אנר. זה גם פיצוי טוב לכל מי שמצא את "How I Got Over" קצת מאכזב. אבל איך להגיד את זה, זה לא בדיוק הרוטס, לא אלה של "Rising Down". נשמע שקצת יותר מדי כיף להם בשביל שהם באמת יתנו את כל מה שהם יכולים לתת.