לונה פארק

לינקין פארק היו ה-גילוי של שנת 2003. בעוד שמטאל בדרך כלל מתהדר בסאונד של חלודה ואווירה מכוונת של טחב, אצל לינקין פארק מצאנו את השילוב המושלם בין הזעם המטאלי לברק של הפופ ולגרוב של ההיפ הופ. הם בהחלט לא המציאו את הנו-מטאל, הקדימו אותם להקות כמו קורן וסליפנוט שהגדירו את הסאונד הזריז והמהודק שמאפיין את הז'אנר, אבל לינקין פארק לקחו את הזעם, שילבו בו קצת אווירת חנונים, הפיקו קליפים עם קשקושי אמנויות לחימה והפכו את כל הסיפור לכיפי במיוחד.

זה עבד: קליפורניה גילתה את לינקין פארק במהירות ושלב האינדי בחיי הלהקה היה קצר - הם הפכו לאחת הלהקות הפופולריות בקאדר של MTV2, דאז התחנה שקבעה את הטון בפופ האלטרנטיבי.

אחרי שלושה אלבומי אולפן, לא מעט קליפים וסינגלים מצליחים, ועם מועדון מעריצים פעיל בישראל, נדרשנו לבדוק, לקראת ההופעה הקרבה כאן (ב-15 לנובמבר, גני התערוכה בתל אביב), ועם צאת האלבום הרביעי ("A Thousand Suns"), אם הם מנסים לגוון ולהתחדש, או שרק האיצו בסוס המצליח ממילא שלהם.

סחבת

על הפקת האלבום חתום ריק רובין, מגדולי מפיקי הרוק המיינסטרימי, שבתיק העבודות שלו אפשר למצוא שמות כמו הרד הוט צ'ילי פפרס, מטאליקה וסיסטם אוף א-דאון. סימן ההיכר שלו הוא סאונד "מקומפרס", חד וחזק, ללא משחקים מיותרים. הצהרת הכוונות ניכרת כבר בצמד קטעי הפתיחה, "The Requiem" ו"The Radiance" - האווירה אפלה, מחושמלת, ואת משטחי הקלידים מקשטים שירה נשית שטובעת באוטו-טיון, דגימות מלל וביט אלקטרוני עמום. קטעי הפתיחה גולשים זה לתוך זה, ולתוך השיר האמיתי הראשון, שגם לו פתיחה ארוכה יחסית. למרות שמהיכרות קודמת עם הלהקה הציפיה  להתפוצצות של גיטרות ואנרגיה, זו מבוששת להגיע - האלבום נפתח בטון רך, ובשירה נקיה. אחרי קטעי הפתיחה המתוחים נכנסנו למגננה, וחיכינו למתקפת הגיטרות, אולם במקומן מגיע שיר צ'יזי, בעל פזמון לא מספיק סוחף, ואחריו עוד אחד, ועוד אחד.

מהשיר החמישי, "When They Come for Me" ואילך, האווירה מתחממת, עם ביטים אלקטרוניים-שבטיים בועטים ומעניינים, מגוון צלילי נויז, ושאר צעצועי סאונד שתוקפים מכל הכיוונים. הראפ של מייק שינודה נשאר מעט מביך, אבל ההמונים החליטו ולינקין פארק היא להקת ענק. ברקורד שלה פזמונים סוחפים כמו להיט הענק "Numb" הטעון זעם נעורים, "Forgotten" המצויין או "In the End" שהצליח להזכיר את קורן ואמינם בו זמנית, ולרגש בצורה הנו-מטאלית הקלישאתית, שתמיד עובדת.

אלף שמשות שוקעות

ב"A Thousand Suns", הסאונד האופייני של הלהקה נשאר על תילו - ביג ביט אלקטרוני, שכבות עשירות של קלידים, ופה ושם אלמנטים נטולי חן של היפ הופ, אבל פזמוני הסקרימו הצועקים, טעוני הרגש, שהפכו את לינקין פארק למה שהיא היום, נעדרים מהאלבום הזה כמעט לחלוטין. לעזאזל, כמעט ואין פה גיטרות - אלא בעיקר משחקים אלקטרוניים מכל הסוגים, ושפע חירטוטי ביניים אווירתיים. משונה ההחלטה להוציא אלבום רגוע כל כך, בייחוד לאור העובדה שלינקין פארק וחברותיה לז'אנר הוכיחו מזמן שההמונים מאמצים בחום שירי זעם וגיטרות מהירות.

לינקין פארק היתה תמיד להקה רגשנית מדי, על גבול חוסר הטעם, אבל בפזמונים הרועשים, העולים על גדותיהם ובדינמיקת הסטארט-סטופ הקפיצית שלהם היה משהו סוחף ומהנה, לעיתים אפילו מרגש. באלבום הזה נשארנו עם כל המסביב, בלי הגרעין, בלי נקודת החוזק העיקרית שלהם. נשארנו עם ההיפ הופ הלבנבן החיוור, ומיש-מאש האלקטרוניקה הקלישאתי (עם כמה יציאות מביכות במיוחד, כמו למשל "Blackout", שמצליח להתכתב עם ברייקים שנפחו את נשמתם הדוויה ב-1994, ובו זמנית עם מקצבים שאפילו האייטיז ויתר עליהם מחוסר עניין לציבור, ו"Iridescent", שאפילו יו-2 היו מתביישים בו). לינקין פארק, למרבה הצער, לא מצליחים באלבום הזה לרגש אפילו קצת, ונשמעים בעיקר כמו גרסה לא מלוטשת של מארון 5. הם ניסו להתחדש, אבל במקרה הזה, אולי עדיף היה להישאר במקום.

Linkin Park - A Thousand Suns