סופי הדרך

לקבל את גונג'הסופי בישראל ב-2010 זה לא מובן מאליו בכלל. גם בלי לדבר על מקרי קיצון כמו רוד סטיוארט או משהו, אפילו את הלהקות והאמנים הכן עכשוויים ורלוונטיים שמביאים לישראל - נגיד ארט ברוט, או סול וויליאמס או לסד סאונדסיסטם - מגיעים לכאן כשהם מוכחים. כל הנ"ל, למשל, באו לכאן אחרי שלושה אלבומים שזכו לביקורות משבחות. אבל מי מבטיח שלג'ונגהסופי, שהוציא רק השנה את אלבום הבכורה הרשמי שלו, "A Sufi and a Killer" (גם אם בלייבל נחשב כמו Warp Records), יהיה פה קהל?

אבל היה גם היה, ובמקרה הזה בטח אפילו לא בזכות התמיכה שלה זכה מצד אתרים כמו פיצ'פורק - על אף שבטח גם גסלאמפ קילר, שהיה המפיק העיקרי ב-"A Sufi and a Killer", תרם למכירת הכרטיסים (והסט המצוין שלו בסוף הערב בהחלט היה מצדיק את הכרטיס גם לבדו). אין הרבה הופעות היפהופ חו"ליות בישראל, כך שכל ביקור של מישהו מהתחום בהחלט יכול למלא מועדון על כוח המאורע עצמו לבד. לכן יש משהו מאד פרובינציאלי בנטיה לייגע את הקהל ביותר מדי הופעות חימום. הבעיה היא לא עם אודיומונטאז' אולסטארס, הסופרגרופ שפתח את הערב, ובטח שלא עם אמיר אגוזי. הבעיה היא שרוב הקהל לא באמת הגיע בשביל לשמוע אותם. חימום צריך לתרום לפורמט הערב ולא להרגיש כמו הפסקת פרסומות, דחיפה של תוכן של חברים לקהל שבוי.

על אף ששורשיו של גונג'הסופי הם בפירוש בסצינת ההיפהופ, האלבום שלו הולך יותר לכיוון של סול אפל, אלקטרוני מאד, פסיכדלי מאד. בקיצור, גם אם הוא "אוף דארקנס", הוא עדיין סוג של פרינס. אבל כשהוא מזנק לבמה עם כובע מצחיה זוהר מרוב בלינג, כשהוא מנגב את הזיעה שלו עם חולצות של עצמו ומשליך אותן לקהל אחר כך, כשהוא פותח את ההופעה עם פלואו סולידי ואגרסיבי - ברור שיש איזשהו פער בין גונג'הסופי של האלבום לג'ונג'הסופי של ההופעה. זה שם את האלבום בקונטקסט חדש, בקונטקסט של פוטושופ. הנה האיש האמיתי, הנה סומאץ' אקס - עם כל החטטים, עם הזקן המטונף, עם שני מיקרופונים (אחד מהם מחובר לכמויות עזות של דיסטורשן).

גורו, אבל על הקרקע

בניגוד לאווירת הגורו המנותק והמרחף ששולטת ב-"A Sufi and a Killer", גונג'הסופי מחובר מאד למקום, למיידי. הפעלות של הקהל. אנשים רוקדים. גסלאמפ קילר מאחוריו, מרקד בחינניות נוירוטית מאחורי מקבוק פרו. האווירה היא יותר אלימה, יותר קשה מהאלבום. אני חושב שאף פעם לא ראיתי הופעה שכל כך שינתה את האופן שבו אני מסתכל על החומר המוקלט, אבל כאן זה בהחלט קורה. וזה לא בהכרח מתאים לכל מי שאוהב את גונג'הסופי. ההפעלות האלה קצת מביכות לפעמים, וגם אם להתנהג כאילו אתה כוכב גדול בהרבה משאתה באמת זה חלק מהאתוס של ההיפהופ, זה לא בהכרח יושב עם מה שגונג'הסופי מייצג, או אמור לייצג, או חשבתי שהוא מייצג. אבל הוא מודע לפער הזה: אולי בגלל הוא לא מבצע את הלהיט הגדול ביותר שלו, "Duet" הרך. באלבום הוא משתלב מושלם, אבל כאן הוא באמת לא היה יושב היטב.

גסלאמפ קילר, לעומת זאת, הוא הכוכב האמיתי של הערב, והוא בדיוק מה שהוא מבטיח להיות: יהודי אמריקאי טיפוסי, אספן תקליטים חסר תקנה, רוקד, קופץ, עושה אייר גיטאר, ובעיקר תופר ביטים בלתי אפשריים זה לתוך זה באכזריות מבודחת. באסים קודרים עושים קראנץ', קראנץ', קראנץ', ואז הוא שובר ל-"Everything In It's Right Place" ומחזיק אותו באוויר לאיזה דקה ואחר כך שוב הולך, סליחה, אני שונא את המילה הזאת אבל הפעם היא הולמת, לחפירות. הוא רוקד על הבמה עם אייפאד, מריץ דרכו אפקטים על המוזיקה שהוא מנגן, הוא מנער את רעמת השיער האדירה שלו, נראה שהוא כל כך נהנה שקל לשכוח במדובר במקצוען ברמה הגבוהה ביותר.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר

גונג'הסופי וגאסלאמפ קילר, קומפורט 13 ת"א, חמישי 16.9.2010