סוף מונטריאול

תמיד היה משהו מאוד צבעוני בעיני במוזיקה של אוף מונטריאול, כמעט סינסתזי. אני משוכנע שזה משהו שקווין בארנס, האיש שמאחורי הלהקה (שהיא לפעמים בעצם רק האיש), מכוון אליו. אם זה לא היה מספיק ברור מהמוזיקה, עטיפות האלבומים האקסטרווגנטיות (שאותן מצייר אחיו של בארנס, דיוויד) מוסיפות לשירים מימד ויזואלי רווי בצבעים חזקים.

זו, כנראה גם אחת הסיבות שבגללן כל האלבומים שלהם לפני "Satanic Panic in the Attic", שהורכבו מרצועות לו-פיי משועשעות שמספרות סיפורים מלאים ברוח שטות מהולה בעצבות, נחשבו לקצת דביליים. כמו ציור של ילד בגן: עמוסים בצבע, אבל כמעט נטולי כוונה. עם זאת, ב"The Sunlandic Twins" המצוין מ-2006, ובהחלט שב"Hissing Fauna, Are you the Destroyer?" - יצירת המופת של אוף מונריאול משנת 2007 - לא רק שבארנס הרחיב את הספקטרום של הלהקה מבחינה רגשית ומוזיקלית, הוא גם, אם להמשיך במטאפורה - אימץ את כל צבעי הקשת.

הנפילה הגיעה בסוף 2008, כשמונטריאול הוציאו את "Skeletal Lamping", פולו-אפ מאכזב במיוחד ל"Hissing Fauna" המבריק, שזיכה אותם במעמד של אחת מלהקות האינדי החשובות בעולם. הדיסקו-פסיכדליה העשירה, המפותלת והמורכבת של האלבום הקודם הצטמצמה לפרסונה נטולת אפיל של פטישיסט מיני עם חיבה מוגזמת לגלאם. השירים היו מפוזרים, פרגמנטליים (במוצהר אמנם), נטולי קוהרנטיות וחסרי רגעי שיא מלודיים ממכרים שהפכו גם את הרצועות הכי כבדות לתענוג.

נביא על אמת

"False Priest", האלבום החדש של הלהקה-אמן, הוא במובן מסוים המבחן האחרון עבורם. אלבום רע נוסף עלול לסמן אותם כעוד בק - בעבר פורץ דרך, היום, במקרה הטוב, פורץ דיסק. ובכן, יש חדשות טובות וחדשות רעות: אפשר וגם מומלץ מאוד להקשיב ל-"False Priest", הבעיה היא שהוא רחוק מלהיות " Hissing Fauna".

האמת היא, שגם אם הוא לא מושלם (במיוחד בשני השירים הפותחים, "I Feel Ya' Strutter" ו"Our Riotous Defects" - שנותנים טון פתיחה צורם מאוד לאלבום), "False Priest" מצדיק את ההשקעה הקטנה שנדרשת כדי לצלול לעומקו. ואפילו אם אין לכם סבלנות לצלוח שתיים-שלוש האזנות, עד שדברים יתחילו להסתדר באוזן, שווה להקשיב לו רק בשביל השיר "Enemy Gene" - פיסת פופ מושלמת עם פזמון מספיק ממכר גם בלי שג'אנל מוניי תמרח עליו את הקול הקרמי שלה. אגב אירוחים, גם סולאנג', אחות של ביונסה והגרסה האלטרנטיבית שלה, מגיחה לרגע ב"Sex Karma" האנרגטי, שכולל את השורה המצוינת "You took me centuries to master In the next life I will have to learn you faster".

לשתות מהבארנס

אבל כמובן שאי אפשר לבסס אלבום שלם על שני שירים, ובעוד שלא כל הרצועות ב"False Priest" באמת שוות האזנה, יש שם גם כמה קטעים שלא היו מביישים בשום רמה את אלבום המופת שלהם, כמו "Famine Affair" המתקתק-מריר, שנדבק לאוזן כבר בשמיעה ראשונה וחושף עוד ועוד הפתעות עם כל האזנה נוספת; "Like a Tourist" המסויט ("They break our hearts like its our birthdays Soak us in animal blood"); ו"Girl Named Hello" הFאנקי, שמראה טוויסט של בארנס החדש - זה שמלא במודעות עצמית וכותב שורות גאוניות - על בארנס הישן, זה שהשתטה בקצב שלו במשך שבע שנים וחמישה אלבומים קלילים אך נשכחים למדי.

האלבום הזה הוא סוג של סגירת מעגל שמרגיעה את כל מי שחשש שאפשר להתחיל לשכוח מאוף מונטיראול, ומוכיחה שבארנס הוא אמן חד, שמודע לעצמו ברמה שמאפשרת לו להיחלץ מאחת המלכודות הקלאסיות של הצלחה: ההצלחה עצמה. וזו אמנם לא המלה האחרונה, אבל עכשיו לפחות ברור שעדיין כדאי מאוד להקשיב למילים שהוא מוציא מהפה.