לעזוב את לאס וגאס
אם רק היה מניח בצד את דימויי ההימורים ושלטי הניאון, ברנדון פלאוורס, סולן הקילרז, היה נשאר עם אלבום סולו רגיש ומצוין. הוא יאלץ להסתפק ב"לא רע בכלל"
"Flamingo", אלבום הבכורה של סולן דה קילרז ברנדון פלאוורס, לא נפתח טוב. לא רק בעטיפה הנרקסיסטית והדי-מכוערת, ולא רק בשם (הנרקסיסטי), אלא בעיקר בשיר הראשון: "Welcome to Fabulous Las Vegas". השיר, שמתייחס לשלט המפורסם בסטריפ בלאס וגאס (עיר מולדתו של פלאוורס), הוא ללא ספק הגרוע ביותר באלבום. הלחן אובר-דרמטי בלי שום הצדקה, לא מילולית ולא מלודית, והמלים הן אוסף קלישאות על לאס וגאס - על הזונות, ההימורים, היופי והכיעור - שנכתבו כאילו מדובר בתובנות מהפכניות שזה עתה נהגו בפעם הראשונה בהיסטוריה.
וזה חבל, כי זה מטעה, וזה יכול להרתיע ולהרחיק מאלבום שאמנם רחוק מלהיות מושלם, אבל יכול להציע המון, במיוחד למעריצי דה קילרז. פלאוורס, בניגוד לרושם הראשוני שהשיר הפותח עלול להשאיר, הוא כותב שירים מוכשר למדי. כמעט כל רצועה באלבום מכילה כמה רגעים שנדבקים לאוזן במהרה וכבר אחרי שתיים-שלוש האזנות רוב השירים נצרבים בזיכרון ברמה כזו או אחרת. גם המלים שלו, שאמנם נופלות הרבה פעמים לשטחיות ולקלישאות שחוקות מאוד, יכולות להפתיע ולהיות אישיות מאוד, כמו ב-"On the Floor" הקברטי, שם פלאורס מרשה לעצמו להשתטות קצת - וזה עובד; או ב-"Playing with Fire", שזורק עליך משום מקום פלסטו שברירי והופך מה שהיה אמריקנה מלנכולית מוצלחת אבל מעט גנרית ליצירה אינטימית, מהורהרת ופגיעה.
ביש מזל
וזה מפתיע, כי דה קילרז -חבר'ה שהחליטו שהם רוצים להיות כמו פרנץ פרדיננד רק עם הרבה יותר כסף והרבה פחות נשמה - היא לא בדיוק להקה שהייתי מגדיר כאישית. וזה מאכזב, כי ההבנה שפלאוורס (ללא ספק היוצר הדומיננטי ביותר בלהקה) יודע להיות גם בנאדם, ולא רק מכונת להיטים - או יותר טוב, שילוב של שניהם - מבהירה שהשיקול המרכזי שעומד מאחורי דה קילרז, בין אם זה מגיע מהם או מחברת תקליטים שזיהתה משהו והחליטה ללכת על כל הקופה, הוא מסחרי.
ובעוד שגם "Flamingo" בהחלט לא נטול מסחריות, יש בו רגעים יפים ועדינים, אפילו כנגד כל המניירות הדרמטיות המוגזמות של פלאוורס כסולן. יכול להיות שבעוד כמה שנים פלאוורס יתפתח (או יפרח, אם הוא מעדיף) לכותב שירים טוב באמת, כזה שלא מתפתה להאמין שהוא יכול להפוך את לאס וגאס מקלישאה למשהו מיוחד רק בכך שהוא שר יפה ועם "רגש", או עם התחכמויות מילוליות בלתי-מרשימות (כמו בפזמון המזעזע של "Jilted Lovers & Broken Hearts" המזעזע, שמפגיז במטאפורות על אהבה מעולם המונחים של הימורים בוגאס). בינתיים, יותר מדי מהאנרגיה שלו מתבזבזת על דאווינים, והוא מפנה יותר מדי מתשומת הלב של המאזין ליכולות שלו להזריק דרמה לתוך שירים, במקום ללכת למקומות שהופכים את האלבום הזה ממאוס ולעוס לכיפי ומסקרן: המקומות הפגיעים יותר, השקטים יותר, המהוססים יותר, הפחות מוארים. נו, אלה שאין בלאס וגאס.
Brandon Flowers - Flamingo (ייבוא בישראל: הליקון)
