למייקל ג'קסון, באהבה ובזוהמה
להקת פופ אירונית ומודעת לעצמה (ולמורשתו של ג'קסון), זמר גאראז' עם שם של רדנק ומיקסטייפ חדש של מנומנה. שאריות של המלצות מארוחת החג של מיכל ישראלי
1. אני בטח אתחרט על האמירה הזאת ממש בקרוב, אבל יש סיכוי שמצאתי את הלהקה-החדשה-האהובה עלי השנה. קוראים להם Soft Powers, ואפשר להאזין ולהוריד בחינם את כל מה שיש להם להציע בבנדקאמפ. כדאי להתחיל מ-"Bad Pop". פופ טוב, לא משנה אם הוא בלב המיינסטרים או בשוליים, חייב תמיד לפעול בשני מישורים - לקחת את עצמו ברצינות ולהיות פרודיה על עצמו, בעת ובעונה אחת. זו בדיוק הסיבה ש"סינגל ליידיס" עבד טוב כל כך. זה בדיוק מה ש-Soft Powers עושים - מחווה לדיסקו בכלל ולמייקל ג'קסון בפרט, שמקבל את הכבוד והזלזול שמגיע לו. הם אירוניים רק לפעמים, אבל תמיד מודעים לעצמם. לכן, "פופ רע" הוא שם הולם לאלבום. מדובר בפופ מעולה, אבל כזה שנמצא בדיאלוג תמידי עם הטראשיות של עצמו.
אבל האלבום הזה לא מספיק בשביל להכריז עליהם כלהקה החדשה הטובה ביותר ששמעתי השנה. לא, בשביל זה צריך עוד משהו. המשהו הזה הוא ה-EP הקצרצר שהם הוציאו מיד אחרי - "Tim Durmah", שמציג צד אחר לגמרי של ההרכב. תקראו לזה סכיזופרניה, אבל בעיניי זה די מדהים שהרכב מסוגל להוציא אלבום פופ שהוא, כאמור, מושלם, ואז להוציא עוד שלושה שירים שהם בכלל שוגייז, ולעשות את זה טוב באותה מידה. כאילו זה לא מספיק, הם הוציאו שיר נוסף - "It's Like a Dream" (שניתן גם הוא להאזנה בבנדקאמפ), שאפשר לומר שהוא הכלאה בין שני הסגנונות, וכמובן אדיר.
2. לפני כמה שבועות התלוננתי על כך שהאלבום החדש של מנומנה - "Mines", מעולה ככל שיהיה, פחות הרפתקני מקודמיו. לא הייתי העתונאית היחידה בעולם בעמדה הזו, וכנראה שמנומנה רצו להחזיר לעצמם את האדג'. הרקע האינפורמטיבי וההכרחי למיקסטייפ החדש שהם נותנים להורדה בחינם באתר הבית שלהם הוא שאחד מחברי הלהקה כתב תוכנת מוזיקה בשם Deeler בימי הקולג' שלו, ועליה מנומנה יוצרים את כל הלופים שלהם. המיקסטייפ הזה, כמעט חצי שעה באורכו, מכיל לופים שנוצרו באמצעות התוכנה, כאשר את חלקם ניתן לזהות מיידית מתפקידם באלבום, וחלקם כאלה שכנראה נשארו על רצפת העריכה.
בהתחלה המיקסטייפ קצת מציק, ואפילו נשמע מיותר, אבל אחרי בערך חמש דקות שוקעים לגמרי לתוכו. מה שבעיקר נחשף הוא המורכבות של מנומנה, שעדיין נמצאת שם, למרות שהיא פחות בולטת על פני השטח באלבום עצמו. במובן מסוים, הקטעים האלה עוזרים להבין את "Mines" ולשמוע אותו בצורה מעט אחרת, ולכן עדיף להאזין רק אם שמעתם (ואהבתם) אותו, כי בהחלט מדובר במיקסטייפ תלוי הקשר.
3. Gasoline Silver הם הרכב ממינסוטה, שבכלל לא נראים כמו להקה, אם מציצים בתמונות באתר הבית שלהם. יש משהו מעניין בעובדה שהן מופרדות אחת מהשניה, במקום תמונת היח"צ המקובלת המציגה את כל חברי ההרכב בפריים אחד, והאחדות המפורקת הזו די מייצגת גם את מה שהולך באלבום הבכורה שלהם.
בשמיעה ראשונה, יש ערבוב של אלמנטים שממש לא מסתדרים, אבל ממש מסתדרים. נראה לי שאני שומעת אקורדיון, ופרייזינג שמזכיר זמרי קאנטרי, אבל יש גם מכונת תופים, שהוא אלמנט כל כך לא טבעי על רקע הקול החם של הסולן. יש כאן בלדת בלוגראס, אבל גם רוק כמעט פאנקי, שאפילו מזכיר את הסטוג'ס, אלקטרוניקה עם במפוחית, שיר סיום שמזכיר בכלל את דייויד בואי. בלאגן. אבל אקלקטי במובן הטוב של המילה.
מה שמדהים הוא ששמעתי את האלבום פעם אחת לפני השינה, ובפעם השניה בבוקר שאחרי, והוא נשמע שונה לחלוטין. פתאום הוא מגובש, פתאום כל האלמנטים מסתדרים ביחד, עם סוג של מטא-רפרנס לניק קייב והבאד סידס כחוט מקשר. הבלבול הזה ללא ספק מייצר המון עניין, ובעיקר סקרנות לקראת ההאזנה הבאה.
4. אני לא יודעת יותר מדי על Waylon Thornton. והאמת, אני גם לא כל כך רוצה לדעת. אין לי סיבה לפשפש בביוגרפיה שלו בשביל פרטים ביוגרפיים חסרי ערך. כל מה שמעניין אותי הוא שמדובר באיש ענק עם מלא קעקועים, ואני מאוהבת בו לגמרי. לת'ורנטון יש שני פרוייקטים - The Heavy Hands ו-Paranormal High School, והדבר העיקרי המשותף בינהם הוא אורך השירים. אני מאוד אוהבת שירים קצרים, או שירים ארוכים. כל מה שבאמצע פחות מרגש בעיניי. ת'ורנטון כמעט ולא עובר את שתי הדקות, מה שנותן תוצאה מרוכזת במיוחד של גראז'-רוקבילי מטונף או רך, תלוי באיזה פרוייקט בחרתם.
קראתי השבוע שאינדי היא מוזיקת השטן. ואכן, חלק מהשירים תחת Heavy Hands, הם פסקול לא רע להתעללות בחתולים. החומרים שלParanormal High School, לעומת זאת, הם די מלטפים ואפילו מרגשים. תבחרו את הרעל שלכם.