מוות לפיקסיז
כמו כולם, גם עמרי רוזן התבאס מהביטול של הפיקסיז, אבל השבוע הוא קיבל את הפיצוי שלו (ואתם לא) - הופעת סולו של פרנק בלאק בניו יורק
זין על הפיקסיז.
אני לא כותב את זה מכעס או טינה. זה לא טקסט "לא רוצים, לא צריך" שנכתב באיחור. התאכזבתי מהביטול שלהם, ועוד איך. הם שינו לי את החיים. הם הפכו את העניין שלי במוזיקה לאובססיה, לאלמנט מעצב בזהות שלי. הם עזרו לי להבין שאלבומים הם יצירה קוהרנטית שלמה, שצריך להקשיב לה במקשה אחת, בסדר מסוים. הם הפכו אותי לסנוב מוזיקלי. אם לא הייתי מגלה את "Doolitle" האלמותי שלהם, לא הייתי מי שאני היום. זה עלול להישמע מוגזם לאנשים מסוימים. זה לא.
אבל יותר מהכל, אני חייב לפיקסיז תודה על כך שהכירו לי את פרנק בלאק - הידוע גם בכינויו בלאק פרנסיס, בתקופתו כסולן הפיקסיז, או בשמו הפרטי המלא - צ'רלס מייקל קיטרידג' תומפסון הרביעי. כשסיימתי עם ארבעת האלבומים של הפיקסיז ורציתי עוד (ואיך אפשר שלא), חבר טוב הפנה אותי לקריירת הסולו של בלאק, אבל סייג: "הוא נחשב להרבה פחות מוצלח".
זה לא שאני לא יכול לראות למה זו ההתרשמות הכללית מהאלבומים של בלאק - שככלל פחות חדשניים ועצבניים מהקלאסיקות שלו עם הפיקסיז - אבל עליי זה לא השפיע. קריירת הסולו שלו בשבילי היתה כל מה שטוב בלהקה האם, בתוספת עוד מיליון מרכיבים ובהתאמה אישית. אמנות שפועלת בתדר מיוחד שמכוון בדיוק למוח שלי.
בעבור חופן דולרים
אז למה זין על הפיקסיז? כי השבוע, תמורת 25 דולר, ראיתי לראשונה בחיי את האמן האהוב עליי עומד על במה במרחק של מטר ורבע ממני. עם כל הכבוד לפיקסיז ול-400 שקל שקיבלתי חזרה, אם הם היו מגיעים לישראל הייתי נדחק בין עשרת אלפים איש בשביל לראות אותו ממרחק של חצי קילומטר, ולשמוע חבורה של נגנים שנעים על הגבול בין להקה ללהקת קאברים, אפילו אם הם מי שניגנו במקור את השירים שהם מבצעים כיום.
במקום, ראיתי את בלאק/פרנסיס/תומפסון באלמנט שלו, מרגיש בבית, עם סטליסט מושלם של עשרים שירים שכלל קצת פיקסיז ("Cactus", "Planet of Sound" וביצוע איטי ויפהפה ל"Nimrod's Son" הגאוני), קצת להיטים מתחילת קריירת הסולו ("Calistan", "Los Angeles" ו"Big Red") ומבחר אקלקטי של פנינים מהשנים המאוחרות יותר ("Bullet", "Manitoba", "Black Rider" ו"Sing for Joy" כהדרן סימבולי ביותר).
בשבילו גיבורים עפים
פרנק עצמו היה יחסית שקט, ובעיקר נראה מסור להופעה. הוא ניגן מצוין והקול שלו מילא את החלל של Joe's Pub במנהטן, לא רחוק מיוניון סקוור, ונדמה היה שהוא בכלל לא צריך ליווי של כלי נגינה. אגב זה, את ההופעה, ששווקה כמופע סולו אקוסטי, ליוו שני נגנים: מתופף שלא הצלחתי לקלוט את שמו ואריק דרו פלדמן, מוזיקאי מוכשר שניגן בעבר עם קפטן ביפהארט וכבר שנים מלווה את פרנסיס בפרויקטים שונים. שניהם ניגנו מצוין, אבל לא היה ספק שהפוקוס אינו עליהם, אלא על בלאק עצמו.
אני יכול להרחיב ולהפליג בשבחים לגבי ההופעה, אבל זה מרגיש לי לא נכון. אני מעריץ כל כך מכור, שנראה לי שהוא היה חייב להתאמץ בשביל שלא אהנה מההופעה, למרות שאני משוכנע שהיה מצוין ברמה כמעט אובייקטיבית. אני מעדיף לתת עצה למי שמעוניין בה: אם הגיבורים שלכם לא התאבדו או מתו ממנת יתר, לכו תראו אותם בהקדם האפשרי. זה אחד הדברים הכי טובים שאתם יכולים לעשות עם החיים האלה. מניסיון.