צ'יק קורע

ניכר כי קוריאה, בחולצת הוואי, שיער ארוך ומאפיר, וחיוך של איש מכירות, נהנה מכל רגע. בשני סטים ארוכים ומסקרנים הוא הוביל את שני חבריו להרכב בנגינה הווירטואוזית והססגונית שלו, ובסגנון קופצני ומתוחכם. היינס, בן 85 אבל נראה בן ארבעים, עם משקפי שמש שלא משות מפרצופו, גנב את ההצגה מדי פעם כשהוא קם ממקומו מאחורי מערכת התופים וטייל על הבמה בעודו שומר על הקצב בעזרת שני המקלות בלבד אותם בהם הוא מקיש אחד על השני. ומירוסלב הפליא בנגינת קשת על הבאס החשמלי שלו.

ועכשיו הוא נותן בראש

רון האברד אמנם לא הוזכר (קוריאה הוא סיינטולוג נלהב), אבל היה רגע פוליטי בו הקדיש קוריאה סולו ארוך ופתלתל לאמנים שנמצאים בקהל, ואמר כי אם מישהו יכול לעשות שינוי, אז זה הם. הקהל, כמובן, הגיב לכל פיפס, מוזיקלי או אחר, בהתלהבות, ואף התגודד סביב קוריאה בסוף ההופעה לסבב לחיצות ידיים והוקרות תודה.

האם הם נשמעו טוב כמו באלבום הקלאסי שלהם? למעשה כן, אם לא יותר טוב. מה שאפיין באופן ברור את האלבום ההוא היה הרצון לבדוק ולנסות דברים חדשים. זו היתה מוזיקה אינטיליגנטית להפליא שלקחה את הנסיוניות של הג'אז צעד אחד קדימה, וניבאה את פריצת הפיוז'ן, זרם שויטוס וקוריאה היו מהמייסדים שלו. החזרה שלהם אל הטריו הזה אחרי המחקרים הנפרדים שלהם רק מוכיחה עד כמה הסאונד שלו היה ונותר רלוונטי. גם היום, כשהם מתחילים לנגן, ברור לחלוטין כי הם עושים כמיטב יכולתם להיות מקוריים ומסקרנים בכל תו ותו, וכי זה מה שמניע אותם.