לורדס אוף דה דאנס
פרינזהורן דאנס סקול ילחיצו אתכם עד שתרקדו, הת'רמלס יתנו לכם בראש בקטע פשוט וטוב וגסלאמפ קילר הולך לבוא לארץ עוד מעט, אז תתכוננו. המלצות מוזיקה מהרחבה של מיכל ישראלי
1. יש משהו משונה בכתיבה על מוזיקה כמה ימים אחרי שהאיש שמכיל את כל מה שמוזיקה אמורה להיות הופיע מולי. על ההופעה של לסד סאונדסיסטם כבר נכתב, אבל המחווה שאני יכולה לתרום היא לכתוב על מוזיקה שג'יימס מרפי אוהב. כי זה מה שהוא, אוהב מוזיקה. זה החלק המשמעותי ביותר בזהות שלו כאמן וכאדם, והוא יודע לאהוב אותה טוב יותר מכולנו. לשמוע מוזיקה דרך האוזניים של ג'יימס מרפי הוא כוח העל הנחשק ביותר בעיניי.
אז Prinzhorn Dance School הוא הרכב שמרפי החתים בלייבל שלו, DFA Records. אלבום הבכורה שלהם יצא כבר לפני שלוש שנים, אבל הם מבטיחים עוד אחד ממש בקרוב, וזה זמן ממש טוב לבדוק את הראשון. פרינזהורן דאנס סקול הם טובין פרינז וסוזי הורן, בחור ובחורה שעושים מוזיקה עם הפקה רזה, בס משמעותית ודלות מילולית, והם בעצם כל מה שהטינג טינגס היו יכולים להיות אם לא היו הלהקה הגרועה בהיסטוריה של האנושות.
זה לא בדיוק פוסט-פאנק, כמו שמתייגים אותם במקומות מסוימים. זה סאב-פאנק. האנרגיה של הפאנק שם רק מתחת לפני השטח, אך היא לא מתפרצת. והמתח הזה הוא בעצם מה שמגדיר את מה שהם עושים בצורה הטובה ביותר. זהו מתח סקסי ולא מלוטש, ובמובן הזה הם מזכירים מעט את הדד וות'ר - אם היו מפשיטים אותם מהמניירות של אליסון מוסהארט והחשיבות העצמית (המוצדקת, כן?) של ג'ק ווייט. שם, המתח מתפוצץ, אבל פרינזהורן יודעים לשמור על איפוק. נו, בריטים.
2. The Thermals לא נמצאים הרבה זמן בסביבה, אבל הם מוציאים השבוע אלבום חמישי, "Personal Life", שניתן להאזנה מלאה ב-NPR. מה שבולט בו די בהתחלה הוא עד כמה הסאונד ישיר, בניגוד לפתלתלות ורב השכבתיות שמאפיינת כל כך הרבה דברים היום. יש בזה משהו מרענן. קחו לדוגמה את שם השיר הראשון, שגם חוזר על עצמו כשורה בפזמון - "I'm gonna change your life". פשוט ככה, בלי שום אירוניה.
בדרך כלל, זה ממש עלבון להגיד על אמן שהוא נשמע מנותק ממה שקורה בעולם המוזיקה היום, אבל הת'רמלס לא בהכרח מנותקים. אני די בטוחה שהם יודעים בדיוק מה קורה שם בחוץ, ופשוט בוחרים לעשות משהו אחר. הם לא נשמעים כמו להקה שלא שומעת מוזיקה, אלא כמו להקה שבוחרת בפשטות, ובעיקר מוותרת על הפאתוס המאפיין להקות שלא מודעות לחוסר הרלוונטיות של עצמן, כמו מיוז או הקילרס.
אז נכון, שמות השירים חסרי השראה, הריפים יכולים לשעמם לעתים ("Only For You" הוא דוגמה מושלמת לשתי הבעיות) והיה נחמד אם האלבום היה מתובל בכמה הפתעות וסטיות מהדרך הברורה שהם הולכים בה (זה כמעט קורה ב-"Alone, A Fool"), אבל כל זה מסתדר עם האסתטיקה הבסיסית והמודעת לעצמה של להקה לאיש החושב ברגעים שלא כל כך בא לו לחשוב.
3. המוניקר של שרלוט אולינה, Sea Oleena, ממש לא מפתיע כשמאזינים ל-EP שלה. הבחורה הזאת אוהבת את הים. לא את תרבות החוף, את הים עצמו. היא לא יושבת שם וחושבת על העתיד, היא לא חופרת בחול עם כפות רגליה, היא צוללת. הסאונד שלה מוקף במים. מים ולחישות. מים ולחישות ורשרושים. היא גם כותבת על הים, אבל זה לא כל כך רלוונטי. למעשה, היה עדיף אם לא היתה מתייחסת אליו מילולית, ומשאירה יותר מקום לפרשנות, כי הוא נוכח שם בכל מקרה. המוזיקה שלה זורמת, מעגלית, נשפכת, רכה והכי נשית שאפשר מבלי להקלע לסטריאוטיפיים מגדריים משעממים. כדי לצאת בסדר ולתת קרדיט מלא - אולינה כתבה את השירים, אך אחיה, פליקס גרין, אחראי על ההפקה. ב-"Little Army" ניכרת במיוחד העבודה שלו בשדרוג מלודיה די בסיסית לקטע של שבע דקות מעניינות.
4. ביום בו גונג'הסופי נוחת בארץ, אני טסה לניו יורק, מה שאומר שאני אפספס הופעה שידברו עליה הרבה בחודשים הקרובים. אל גונג'הסופי יצטרף הדיג'יי Gaslamp Killer, שגם היה שותף להפקת האלבום של הגונג'ה. הוא אמנם לא המיין איבנט, אבל יש לו סיכוי להיות ההפתעה הגדולה של הערב, וזה שידברו עליו אחרי. אפשר לחזור עכשיו לאיש החשוב של השבוע, ג'יימס מרפי, כי אי אפשר לדבר על דיג'ייז בימינו בלי לחשוב על ג'יימס מרפי. הוא החזיר את הכבוד למקצוע. אולי נתן לו אותו מלכתחילה. הוא לא דיג'יי רק כשהוא מתקלט, אלא גם כשהוא כותב שירים או מופיע, כי אי אפשר להפריד בין המוזיקה שהוא עושה למוזיקה שהוא אוסף ומשמיע.
גסלאמפ קילר הוא בדיוק כזה, דיג'יי ששווה ללכת לראות כדי לשמוע איזו מוזיקה הוא אוהב, ומה הוא יודע לעשות לה. הוא בעיקר יודע לטפל בביטים, וביטים זקוקים לטיפול עדין ומדויק. הרבה מהקטעים שלו בנויים בצורה כזו שכל חלק מהם יזיז איבר אחר בגוף, ולפעמים שניים או שלושה במקביל (מאוד מאתגר להקליד ככה). באוקטובר הוא מוציא EP חדש, וכבר אפשר לשמוע שיר ראשון מתוכו, בו מתארח גונג'הסופי. לגמרי להיט.