פייק ג'וני רוטן

השאלה הפופולרית ביותר אתמול בועידת המוזיקה של הייניקן, מלבד "מי נתן לשולץ האיום לשבת על אותה במה עם ג'וני ליידון?", היתה "אבל למה PiL עולים באחת בלילה?". זה עמד להיות ערב ארוך, עם שלוש הופעות אינטנסיביות, ולאף אחד  לא נראה הגיוני למקם את אגף הנוסטלגיה שלו אחרי, ולא לפני, המנה העיקרית של LCD Soundsystem, ועוד בשעה שבה כולם כבר רוצים לחתוך למיטה. בדיעבד זאת היתה החלטה נבונה, אבל לא מהסיבות הנכונות.

כשראיתי את ליידון במפגש עם משתתפי הועידה אתמול בצהריים, התרגשתי, כמו שמתרגשים כשאמן בקליבר האגדי של ג'ון לנון, ג'ים מוריסון או קורט קוביין - רק חי - יושב במרחק שלושה מטרים ממך. ולא סתם חי, אלא משתלח בכולם, מקלל בצבעוניות ולא סותם את הפה לרגע, ועדיין מצליח להשמע מבריק ואינטליגנטי יותר מ-99% מהאנשים שתשמעו מדברים על במה. וכשאתה לא רק האיש שחתום על הפיכת הסקס פיסטולס מלהקת הבנים של מלקולם מקלארן לאבן פינה של הפאנק, אלא גם מרשה לעצמך ללכלך חופשי על פטי סמית', בריטני ספירס, אריק קלפטון, הפינק פלויד והיעדר המקוריות של תעשיית המוזיקה כולה - גם אם לעתים בצדק - אתה לוקח על עצמך מחויבות רצינית.

ואתה, מיסטר ליידון, ביאסת. ברגע האמת, כשהגיע הזמן לפרוע על הבמה את שרשרת ההצהרות השחצניות שלך, העדפת לפתוח את ההופעה עם "This is not a love song", הלהיט המשמעותי ביותר של PiL, ואז להתיש את הקהל למוות בשעה וחצי של חפירות רפטטיביות - המקבילה המוזיקלית ללהגיד "קחו את העצם המזוינת שלכם, ועכשיו תנו לי לעשות מה שבא לי". יש אמנים שיכולים לעשות מה שבא להם בלי לספור אף אחד ממטר ועדיין לגרום לך לברך את היום בו נולדת, וזה אולי היה ככה פעם עם PiL, אבל בשלב הזה בקריירה של ליידון, היה קצת פחות מעליב מצדו לזכור שמה שהעלה אותו לגדולה היו שירים שהיו פורצי דרך אבל גם פשוטים ופופיים מאוד במבנה שלהם, לפשפש בקטלוג העמוס של הלהקה ולדלות משם  כמה קטעים מעט יותר קומוניקטיביים, ואם אפשר, אולי, לצאת לכמה רגעים מהאגוטריפ של "ג'וני ליידון הוא הדבר הכי טוב שאי פעם קרה ויקרה לרוקנ'רול" אל העולם האמיתי של 2010.

תוף הפח

The Drums מניו יורק, שפתחו את הערב, הם פחות או יותר ההיפך הגמור מ-PiL, בכל מובן אפשרי: מדובר בהרכב אינדי שממש לפני שניה התחילו לדבר עליו בכל המקומות הנכונים בתור הדבר הכי חם ורלבנטי לכרגע, להקה שההייפ סביבה כל כך טרי ופריך שרוב הסיכויים שלא ידעתם שאתם חייבים להכיר אותם, אם אתם לא בלוגרי מוזיקה אולטרה מעודכנים. אתמול בערב, עם זאת, הם הצליחו לכונן מכנה משותף מפתיע עם סבאל'ה ליידון, ולגרום לי להרגיש מרומה. במקרה הזה, לפחות, זה לא היה מלווה באכזבה, כי לא ציפיתי לשום דבר אחר.

The Drums הם ממש לא להקה גרועה: הם מאוד מלוטשים, הם יודעים לכתוב שירים טובים ולנגן אותם, ו-Lets go Surfing הוא באמת להיט כיפי מאוד. הבעיה שלי איתם אחרת לגמרי, והיא מורכבת משלושה חלקים: הראשון הוא שהם לוקחים את ציוויי הציטוט והמחווה שמכתיבה רוח הזמן צעד אחד רחוק מדי, ונשמעים פחות כמו להקה חדשה ויותר כמו ערימה מסודרת יתר על המידה של המון דברים שכבר שמעתם פעם: בעיקר הסמיתס וג'וי דיוויז'ן על נוגדי דכאון, סגנון שירה שמזכיר את ג'יימס מרפי רק בלי הכנות, להקות סרף, כמה אנשים אפילו הזכירו את - ירחם השם - קרח 9. השני הוא שבמקום לדבר על צלילים, הם מנסים לאלץ אותי לכתוב עליהם טקסט שמכיל מלים כמו "הייפ", "אירוניה", "מודעות עצמית", "היפסטרים" ו"אופנתי" - ולהשמע כמו פרויקט הסחים של "העיר" זה הכי יולי 2010. הדבר השלישי הוא הסולן ג'ונתן פירס בכלל, וסגנון הריקוד שלו בפרט.

אם אין לי ברירה אלא להאזין לדראמז, אני מעדיף לעשות את זה בסטריאו בבית, ולא בהופעה חיה. פירס מעצבן אותי מאוד בכל מובן: הבגדים והתספורת המדויקים מדי שלו, תנועות הריקוד האובר מחושבות, אווירת נער הקולג' היוקרתי המוגזמת שאופפת אותו, הנסיון הבלתי פוסק והמאומץ כל כך להיראות קול, שהוא כידוע הדרך הטובה ביותר לא להיות קול בכלל. אני יכול להבין למה אנשים מסוימים - וכנראה לא מעט - יחשבו שאני לא מבין שום דבר ויטענו שמדובר בנסיך, אבל לי קשה לראות אותו בלי לרצות לצעוק עליו "תנוח", או סתם לבעוט לו בפנים.

טירופו של המלך ג'יימס הראשון

ואי אפשר לדבר על הערב הזה בלי שני השקל שלי על LCD Soundsystem, למרות שאת הביקורת האמיתית עליהם תמצאו אצל עמית קלינג. ג'יימס מרפי וחבר מרעיו המוכשרים בטירוף היו אתמול כל מה שהדראמז ו-PiL לא הצליחו להיות: כנים, מרגשים, יצירתיים, רעננים ולא מבזבזים אפילו שניה אחת על התעסקות מיותרת בפוזה.

בלי לזלזל בחשיבות העיסוק בערך הטקסטואלי של מניפסטים כמו Losing My Edge, בהשפעה המוזיקלית המשמעותית של מרפי ובהקשר התרבותי הרחב של מה שהם עושים, ההופעה אתמול הוכיחה שהם לא רק יוצרים אולפניים מבריקים ומוזיקאים עם מודעות עמוקה למה שמתרחש סביבם בכל רגע נתון, אלא גם להקת הופעות מעולה שמבינה את הערך המוסף שאפשר לתת בפרפורמנס חי. הסאונד שלהם, שבגרסאות המוקלטות נשמע לפעמים קצת חלול ורזה מדי, היה אתמול עגול ועשיר כל כך בטקסטורות שאפשר ממש להרגיש אותו על העור, והפרשנות החיה נתנה לשירים תנופה ששדרגה אותם לחוויה חד פעמית. כשהבאסים העצומים והסינתים הרוצחים של Yeah ו-Tribulations חבטו לי בבטן ובפנים והצמרמורת של השתתפות ברגע מוזיקלי גדול באמת התחילה לטפס במעלה הגב התחתון, ג'יימס מרפי היה יכול מצידי לשיר "אבטיח בשקל", אבל רק שלא יפסיקו לנגן.

PiL, The Drums ו-LCD Soundsystem, ועידת המוזיקה של הייניקן, גני התערוכה בת"א, 31.8.2010

>>> עמית קלינג חושב ש-LCD Soundsystem הם הלהקה הטובה בעולם

>>> ג'וני ליידון חושב שעמית קלינג זקוק לבושם של הסקס פיסטולס