בחירתו של סופיאן
סופיאן סטיבנס מחזיר אהבות קודמות, מרגרט צ'ו מנסה לצאת מנישת הקומיקאית ומה השוגייז עושה בימינו? המלצות מוזיקה ממגירת הנעליים של מיכל ישראלי
1. בתור מבקרת מוזיקה, העובדה שהאזנתי אך ורק לשיר אחד מתוך ה-EP החדש של סופיאן סטיבנס אמורה להביך אותי. זה התחיל במקרה - לא הספקתי להמשיך מעבר לשיר הראשון, ובכל פעם שחזרתי להאזין, התחלתי מההתחלה במקום להמשיך הלאה. כשכבר היה לי זמן, מצאתי את עצמי שומעת את השיר הפותח שוב ושוב, מתוך נסיון להבין בדיוק מה הולך בו לפני שאני מתפנה לשאר. אחרי כמה ימים כאלה, החלטתי פשוט להכנע לניסוי ולכתוב על שיר אחד בלבד, והדרך היחידה לעשות את זה כמו שצריך היא פשוט לא להמשיך ולשמוע את שאר האלבום.
לשיר הזה, "All Delighted People", מגיעה התייחסות נפרדת. מגיע לו את הכבוד. כי הוא לוקח את עצמו ברצינות. זה לא שיר פתיחה. זה אפוס. יצירה שמודעת לכוח של עצמה בהיסטוריה של המוזיקה. אגדה בימי חייה. אם אתם לא בטוחים שזו הכוונה, רק האזינו לחמש השניות האחרונות. אי אפשר לטעות או להתבלבל כאן. הוא מצהיר על עצמו כשיר חשוב עוד לפני ההאזנה. אם הוא לא היה חשוב, הוא לא היה באורך 11 דקות, 38 שניות. אם הוא לא היה חשוב, הוא לא היה זוכה לעיבוד גרנדיוזי כל כך שכמעט ומאפיל על השירה העדינה של סטיבנס, אבל בעצם מפלרטט איתה. אם הוא לא היה חשוב, הוא לא היה מקבל טיפול כל כך שונה ומלא תשומת לב, עשר שנים לאחר הגלגול הראשון והפחות מעניין שלו.
רק בתחום אחד "All Delight People" לא נותן לעצמו מספיק קרדיט - המילים, שהן בעיקר קלישאות, כאשר המשפט היחיד שבולט הוא ציטוט השורה הראשונה של "Sound of Silence" של סיימון וגרפונקל ("Hello darkness, my old friend..."). וגם פה - כרפרנס, זוהי קלישאה. לא בטוח שהדלות המילולית פוגעת בשיר, כי סטיבנס עצמו כל כך מלא ענווה כאן בדרך בה הוא שר, שזו הדרך היחידה שלו לתת לשיר את קדמת הבמה. השיר יהיר. סטיבנס צנוע. השיר כוחני. סטיבנס, ובכן, כנוע. זהו שיר עם חיים משל עצמו, גדול מסך חלקיו וגדול מיוצרו. חבל שמשבצת השיר החשוב של השנה כבר תפוסה.
2. Mathemagic הוא השם הכי גרוע להרכב ששמעתי מעולם. כל כך גרוע שהוא היה יכול להתאים רק להרכב שעושה מוזיקה טובה. כמו רוב הדברים שיצאו מקנדה, הם לא מדהימים, אבל בהחלט יכולים לשמש כפסקול רקע מוצלח לפעילויות יומיומיות (למשל, מגורים בקנדה), בעיקר בזכות השימוש החוזר שלהם במונוטוניה. אני אוהבת מונוטניה. כשמשתמשים בה נכון, יש לה כוח להפנט, ולהפוך את המאזין לזומבי המניע את ראשו לפי המקצב החוזר, מהיר או איטי. כמו שיר ערש להיפסטר. לכן, היא מתאימה כל כך לביצוע פעולות סיזיפיות (לתשומת לב הקוראים המנהלים סווט שופס).
במייספייס אפשר לשמוע קטעים מתוך ה-EP החדש והסלף טייטלד שלהם, שמכיל בעיקר צ'ילווייב מסונתז ונעים. אחרי שהבנתם את הרעיון, עברו לרימיקסים המוצלחים.
3. לאחרונה שמתי לב שסיווג הרכבים תחת "שוגייז" נשמע לי מוזר. בעצם, זה כבר לא אומר הרבה, כי בשנים האחרונות, שוגייז הפך מז'אנר למדיום. אם לנסות להסביר את הרעיון הזה בצורה הפשטנית ביותר - בדיוק כמו שאפשר לעשות פופ לואו-פיי או רוק לואו-פיי, כך אפשר להכיל את אסתטיקת השוגייז על גוונים שונים של ז'אנרים. זה כבר לא הדבר עצמו, אלא הגישה. זה הסטייל, זה לא המה, אלא האיך. למה זה מעסיק אותי דווקא עכשיו? כי Tamaryn, הרכב של גבר ואישה (מודל האינדי החדש) מסן פרנסיסקו, דווקא עושים שוגייז במובן הקלאסי של המילה, או לפחות שוגייז של אמצע שנות ה-2000, לפני שהוא התחיל לשחק תפקיד משני בכל הפקת אינדי פופ שניה. השוגייז של היום הוא מיושן ורלוונטי בו זמנית, הוא כמעט ולא קיים בצורתו הטהורה, אבל נמצא בכל מקום, וכשעושים בו שימוש ישיר, הוא דווקא בולט על רקע השימוש שלו ככלי בלבד.
במייספייס אפשר לשמוע כרגע שלושה שירים, אבל את אלבום הבכורה "The Waves", שיצא בשבוע הראשון של ספטמבר, תוכלו כבר לגגל.
4. יש לי חיבה לקומיקאיות. הומור הוא תחום הנחלש על ידי גברים, ואם בחורה מצליחה לעשות את זה כמו שצריך, זה ממלא אותי גאוות גירל פאואר מהסוג הנמוך ביותר.
אם "Cho Dependent" לא היה אלבום של הקומיקאית האמריקאית מרגרט צ'ו, אין סיכוי שהייתי ממליצה עליו. אבל בתור אלבום של קומיקאית, יש בו משהו מאוד מעניין. מצד אחד, אין ספק שהיא לוקחת את עצמה לפחות קצת ברצינות, אחרת אין דרך להסביר את רשימת האורחים הדי-מרשימה שלה, הכוללת את טיגן ושרה, אני דיפרנקו, אנדרו בירד, ואפילו פיונה אפל שזחלה מחוץ לחור שהיא התבצרה בו בשנים האחרונות. מצד שני, צ'ו היא עדיין בראש ובראשונה קומיקאית, וככזו היא תשמע מגוחכת אם תיקח עצמה יותר מדי ברצינות, ולא תכניס לפחות שיר הלל אחד לאיבר המין הגברי. יש כזה, והאמת, הוא פשטני ולא כל כך מצחיק. בכלל, רוב האלבום מזגזג בין מוזיקה רצינית אך לא מספיק טובה, לבין הומור שלפעמים עובד ולפעמים לא.
הבעיה של צ'ו היא בפער בין התפקיד שהיא לקחה על עצמה לבין הצורה בה היא ממלאת אותו בפועל. כבר שנים שהיא משחקת את דמות הקומיקאית המזעזעת. זה לא אומר כלום. כל מה שצריך לעשות כדי לזעזע את האמריקאים הוא להיות אישה, וקצת גסה. זהו. צ'ו היתה עושה בחוכמה אם היתה בוחרת כיוון - מוזיקאית רצינית או קומיקאית עם ביצים. בינתיים, שרה סילברמן עושה את זה הרבה יותר טוב.