קו קלאקס קלאונז

קלאקסונז לא מרוצים, וגם אני לא. הם כמו ילד שעובר התעללות בבית, ואחר כך מגיע אלים לבית הספר. ככה גם נשמע האלבום השני שלהם, "Surfing the Void", שיוצא באיחור של כמעט שנתיים. אחרי שהוציאו בשנת 2007 אלבום בכורה משובח כמו "Mythes of the Near Future" שהצמיח מתוכו את הניו רייב, ז'אנר שהתחיל כדאחקה אבל די מהר הפך לדבר האמיתי, היה נראה לכולם שאין להם איפה לפשל. טוב, לפעמים כולם טועים.

בתחילת 2009, כשהאלבום החדש כבר היה גמור, בלייבל Polydor הורו להקליט אותו מחדש, ושלחו הביתה את מפיק העל טוני ויסקונטי בטענה שהתוצאה "אקספרמנטלית מדי". במקום זה, התקבלה ההחלטה המוזרה לשלוח את הלהקה ללוס אנג'לס כדי לתפוס שמש ולעבוד עם רוס רובינסון, מי ששימש בין השאר בתור המפיק של קורן וסליפנוט, שמהוות את ההיפך המוחלט מאיך שקלאקסונז, או בכלל - כל להקה שראויה למשמע אוזני אדם. חלום בלהות.

מה שעצוב בכל העניין, הוא שבסרט הרע הזה כבר היינו בשנה שעברה כשארקטיק מאנקיז הוציאו את "Humbug", האלבום השלישי שלהם, שהופק ברובו על ידי ג'וש הום, סולן קווינס אוף דה סטון אייג'. ברור שהפער בין החומרים שהום מתעסק איתם לעומת אלו של רובינסון הוא עצום למדי (משהו בין 'בסדר, אבל לא הקטע שלי' ל'זוועה, בא לי למות'), אבל כשהוא לקח לקליפורניה את חבורת הבריטים השמחה הזו, הם חזרו הביתה עם אלבום כבד ומפוצץ בפאתוס שלא התאים להם.

דרוס כל רוס

לעיתים קרובות יש נטייה לקבוע על אלבום כלשהו שהוא רע, אבל אז לסייג ב"אבל הוא לא אלבום גרוע". אז זהו, ש"Surfing the Void" הוא דווקא כן אלבום גרוע. למרות שיש בו כמה שירים מוצלחים, עצם הקיום שלו במרחב התרבותי של היום, ובמוזיקה הבריטית בפרט - הוא מיותר. אין פה לכידה של רגעים רלוונטיים, אמירות משמעותיות (כי קלאקסונז עדיין הופכים ספרי מדע בדיוני לשירים) או משהו שידבר על החיים שלכם. לכל הרוחות, החרא הזה אפילו לא רקיד מספיק למסיבה.

בזמן שרוס רובינסון חוגג עם חשפניות זולות, או מה שאנשים כמוהו לא עושים עם הרבה כסף שהם הרוויחו על עבודה מחופפת, אנחנו תקועים עם האלבום הזה, שבחלקים הטובים שלו מצליח לפצות עם שירים כמו "Venusia" או "Echos", שלגמרי אפשר להתייחס אליהם כאל התנצלות על כל השאר. ויש על מה להתנצל, כי שירים מהסוג של "Surfing the Void" או "Extra Astronomical" הם כמו פצעים שלא יגלידו לעולם.

יש הרבה מגרעות ב"Surfing the Void", אבל בראש ובראשונה חשוב לזכור שהצלילים ששומעים בו הם לא רק צלילים של גיטרות אלימות שקורעות באכזריות את עור התוף ותופים שיוצאים מכלל שליטה, אלה צלילים של פשרה. צליל של להקה שפרצה בצורה מפתיעה ונתנה לנו משהו חדשני, אבל על הדרך נתנה לראשי הלייבל שלה לתפוס לה בביצים ולשלוט לה באג'נדה המוזיקלית. אני עדיין אוהב את קלאקסונז, אבל מתקשה להאמין שככה באמת הם רוצים להשמע, שהם שלמים עם זה. אולי הם שמכנעים אחד את השני שזה בסדר, או מאזינים לאלבום עם אטמי אוזניים, אבל אני בטוח שלא באמת כיף להם.

Klaxons - Surfing the Void / Polydor (ייבוא בישראל: הליקון)

>>> חבל, כי כשאלכס פולונסקי ראיין את סולן הלהקה, הוא הבטיח אלבום כיפי

אלכס פולונסקי: כל הכתבות / טוויטר