הכה את המומחה

אז אני יושב ומקשיב ל-"Black City" של מת'יו דיר. לכאורה הכל פה נכון מאד: העניין עם מי שמתעסק במוזיקה אלקטרונית הוא שאין להם את החירות הזאת - לא להקשיב למוזיקה ולעשות בכל זאת. חירות מפוקפקת, אבל חירות. בסופו של דבר, למרות שברור שישנם חריגים, מדובר באומה של נברני תקליטים דוגמי איזוטריה, ולכן גם באנשים שיודעים טוב מאד מהו אלבום וכיצד הוא נשמע. זו בדיוק החוויה הכי מעניינת בהאזנה לאלבום הזה - הנוכחות התמידית של כמות עצומה של אלבומים אחרים ברקע. אין כמעט סיכוי לזהות השפעות בצורה קוהרנטית (לפעמים היה נדמה לי ש-"Low" של בואי נמצא שם, אבל זה הכי קרוב שהגעתי). זה לא מרגיש מועתק, לא. אבל יש משהו שניוני בחווית ההאזנה כאן.

לפני איזה שבוע וחצי הייתי בתקלוט של מת'יו דיר באומן 17. דיר הוא מקצוען. הוא יודע מה הוא יכול להוציא ממערכת סאונד והוא מוציא ממנה את המיטב. אבל (אולי אפשר להטיל את האשמה כאן בחלל עצמו, שאני לא רגיל אליו וחושב שהוא בנוי רע ומעוצב בצורה מנכרת מאד) גם הסט שלו הרגיש קצת יותר מדי כמו סט. הדברים המעניינים קורים בחלל הזה שיכול לאכלס טעויות. דיר לא לוקח שום סיכון. הבאסים זזים בצורה חכמה כזאת, והמקצבים משתנים משיר לשיר כדי שלא אשתעמם. בכל רגע עם "Black City" אני יכול להגיד: זה שיר טוב, וגם השיר הקודם היה טוב ואני משוכנע שגם הבא יהיה טוב. אין פה מקום לנפילה. לטעמי זה מרגיש קצת פחדני.

אז כן, זה מעניין כזה, וזה מופק כזה, פשוט האסתטיקה לא באמת מעניינת. ובעצם לא קורה כאן שום דבר מיוחד. המוזיקה טובה, טובה מאד. אני נגד מוזיקאים שלא מקשיבים למוזיקה, חדשה או בכלל. מישהו שאומר "אני מקשיב בעיקר למוזיקה של עצמי", אז זה טרן אוף אמנותי מוחלט. דיר נמצא בקצה השני והרחוק מאד של הסקאלה הזאת. מרוב שהוא יודע מה הוא עושה אז ההפתעות שלו הופכות צפויות. זה לא רע, אבל אין כאן באמת למה להקשיב.

קריירה שניה

דאג מארש הוא גאון גיטרה. הוא מנהיג כבר איזה עשרים שנה את Built to Spill, הוא ניגן עם אנשים כמו קלווין ג'ונסון (Beat Happening), וזה מה שהוא יודע לעשות בחיים. לשיר ולעשות דברים מדהימים עם שישה מיתרים. בילט טו ספיל הם הצורה הכי אבסולוטית שבה יכולה להתקיים "להקת גיטרות". עכשיו הוא הולך ומוציא אי.פי תחת השם "Electronic Anthology Project", בו הוא עושה קאברי סינת'פופ לעצמו. זה נשמע כמו הרעיון הכי גרוע שיכול להיות, פחות או יותר, אבל האמת היא שזה דווקא עובד.

משהו בגישה של מארש לסינת'פופ הוא חובבני לגמרי. כלומר, ברור שהוא מכיר את הז'אנר - בילט טו ספיל הם להקת פוסט-אייטיז שכזאת - והוא מכיר את השירים שלו והוא מוזיקאי מספיק טוב בשביל לעבד אותם בכל מיני דרכים. מה שיפה כאן זה שלמרות כמה מעידות קונספטואליות (כמו ההתעקשות לקרוא לכל שיר באנגרמה של השיר המקורי, וכך למשל "Goin' Against Your Mind" הפך ל-"I Dim Our Angst In Agony") ומוזיקליות ("Eels", במקור "Else", למשל, משעמם במיוחד) - הוא גורם לזה להשמע טוב. אני לא יודע, אולי זה בכלל לא כזה טוב. אני לא מצליח להפסיק להקשיב לזה. במיוחד ל-"A Gloss Siren" הנוצץ ול-"What If Your Dull", שלא יכול ליפול כי הוא מבוסס על "Could Hurt a Fly" היפייפה של בילט. אולי פשוט כי זה מוכיח את העובדה המעניינת שיש הרבה דרכים לספר את אותו השיר.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר