לכלוך באוזן
דירטי ביצ'ז עם פרשנות מודרנית לסיקסטיז, המתופף של Bon Iver באלבום סולו מצוין ועוד המלצות מוזיקה מתא הכפפות של מיכל ישראלי
1. טיי סגל וההרכב שלו הם ממש מיי קיינד אוף באנד. Melted, האלבום האחרון והמעולה שלהם, יצא לפני כחודשיים, ואפשר לשמוע קצת ממנו במייספייס.
מתחילות להגמר לי המילים לתאר להקות גראז' פאנק, בחיי. לפעמים בא לי להסביר דווקא לאנשים שלא אוהבים את הז'אנר הזה מה כל כך נהדר בו, שהוא בעיקר הרעש והמתיקות שמתערבבים אחד. קחו למשל את Sad Fuzz, שהמלודיה שלו היא לגמרי ביטלס, אבל מיד אחריו מתחיל שיר הנושא, בדיסטורשן מחריש אוזניים ונפלא. הדיסוננס הזה מאפיין כל שיר ושיר, והוא תמיד מעניין, לא משנה כמה פעמים שמעתם אותו בעבר.
מה שמייחד את האלבום הזה מתוך ערימות של הרכבים אחרים מאותה סביבה מוזיקלית, מצוינים ככל שיהיו, היא האקלקטיות היחסית. לא מדובר באסופת קטעים הדוקים ומהירים שמאפיינים כל כך אמנים מהסוג הזה. הם נמצאים שם, אבל לצידם נמצאים גם כאלה מאתגרים יותר והגיוניים פחות, והם שזורים בדיוק במקומות הנכונים ברצף השירים.
2. השנה האחרונה לא היתה מוצלחת במיוחד למתופפים של להקות גדולות. ג'וזיה וולף הוציא אלבום בכורה בסדר גמור, שזה עלבון לחבר ב-Why?, ועל פיל סלוויי אני בכלל לא רוצה לדבר.
ל-S. Carey, המתופף של Bon Iver, זה דווקא עובד. בזמן שג'סטין ורנון משתעשע עם פרוייקט הצד הלא מובן שלו, GAYNGS, קארי מוציא אלבום סולו יפהפה - All We Grow.
הסגנון שלו הוא דווקא מהסוג שלרוב לא עושה לי כלום. פשוט מדי, ישיר מדי, רגש אין יור פייס, שקט, נעים, הרמוני, כל המילים המשעממות האלה. אבל בניגוד לאמנים רבים שמנסים לרגש בכוח, קארי לא מתאמץ כלל, אלא מחליק בקלילות מעל פריטות גיטרה ונקישות פסנתר מלאות נוכחות.
ישנם רגעים מסוימים בו הוא הופך דביק מדי, אבל לרוב ישנו אלמנט מאזן, כמו בשיר הסיום, Broken, בו הפסנתר, המתעקש לשמור על מונוטוניות, מונע מהשיר להתפרץ למחוזות קלישאתיים. זה לא הופך אותו לטוב מספיק, לצערי, והוא נשאר הנקודה החלשה ביותר באלבום. זו בעיה. בעיה של שבע דקות. שיר סיום חזק הוא חשוב לא פחות משיר פתיחה מוצלח. הוא לא זה שישפיע על הרושם הראשוני, אבל הוא זה שיכול לרדוף ולגרום לשמיעות חוזרות. דווקא Action, הקטע האינסטרומנטלי היחיד באלבום, היה מתפקד טוב יותר כסוגר.
זה לא אלבום שילווה אותי שנים. אין בו את האקס פקטור המרתק שיש באלבומים על זמניים, אבל הוא אי של שלווה שנעים לברוח אליו לארבעים דקות.
3. השם של Dirty Beaches מטעה. אם מתעלמים לרגע ממשחק המילים, אפשר לחשוב שמדובר בעוד הרכב של נערי חוף שאוהבים לכתוב על וויד ולהופיע בברוקלין, אבל Alex Zhang Hungtai, האיש מאחורי הפרוייקט, מצליח לחמוק מההנחה הזו די מהר. הוא מערבב אלמנטים לא צפויים - שירה עם מניירות של אלביס, בס ליינים רוקביליים, הפקת חדר שינה, לפעמים אפילו קלידים אמביינטיים - לתוך בלדות סיקסטיז שנזרקות למערבל ויוצאות ממנו מעוכות במקומות הנכונים.
אם כל זה לא מספיק משכנע, הוא גם אחראי לקאבר מוצלח ל-No Fun של הסטוג'ס. קאבר, סטוג'ס, מוצלח, שלוש מילים שהשילוב בינהן לא מובן מאליו כלל.
כאן אפשר לחטט בדיסקוגרפיה שלו, שלא תמיד משקפת את מה שהוא עושה בימים אלה.
4. יפה, כואב, מרסק, מרוסק, מלודי, מלוכלך. סופרלטיבים על גבי סופרלטיבים לא יצליחו לסכם את אנחת ההתפעלות שיצאה ממני תוך שניות מלחיצת הפליי על Blow, ה-EP של Dawn Golden and Rosy Cross. ההשתאות הזו לא מפסיקה לכל אורך ההאזנה לחמשת השירים. אין אחד שעולה על השאר, אין עליות וירידות, אין נקודה הגיונית להאחז בה, אין הפוגה שבה אפשר להתעשת, לשים הכל בפרופורציות ולהבין שמדובר בסך הכל במוזיקה. ומי בכלל רוצה את ההפוגה הזאת? פרופורציות, הן מוערכות יתר על המידה.
אם אתם מסוגלים לוותר לחלוטין על ציניות למשך 15 דקות, אם אתם לא חושבים שרומנטיזציה של מוזיקה היא ריקה מתוכן, ה-EP הזה הוא בדיוק מה שאתם צריכים.