מארס צעצוע

שנתיים לפני 30 סקנדס טו מארס, הופיעה באותו החלל (ביתן 1 של גני התערוכה) להקת טוקיו הוטל. שתי הלהקות פועלות באותה הנישה, אלא שחברי שלושים שניות מבוגרים ונחמדים יותר - ואולי זה כל הקסם. המודעות שלהם ולעצמם ולמעמד בו הם נמצאים מקנה להם חן מסוים. הם יודעים מי הקהל שלהם ואין להם יומרה לשנות את זה ואולי זו גם הסיבה שאי אפשר לפסוק שהם להקה גרועה. הם להקה מצוינת עבור הקהל והנישה אליו היא מכוונת וכמו כל להקת אימו הטקסטים בנאליים ומכוונים אל "הדחוי, השונה, המוזר או המכוער". המלודיות המתכתיות מוצלחות וסוחפות יותר מהטקסטים אבל אין בהם שום בשורה, וספק אם הם בכלל מעוניינים בבשורה.

ואולי זו גם הסיבה שההופעה אמש הצליחה לחפות על העובדה הזו, במהלכה ניכר הקו הויזואלי שחברי הלהקה כל כך מתגאים בו: לנסות להיות גדולים מהחיים, ממש כמו בקליפים הגרנדיוזיים שלהם. אם שטיקים וקלישאות הם חיוניים במקרה הזה, אז הסחורה סופקה היטב - כאילו היו להקת בידור בספינת תענוגות.

הם ביצעו חומרים בעיקר מתוך שני האלבומים האחרונים שלהם - "Alibi", "The Kill" ועוד להיטים, תוך כדי שג'ראד לטו, הסולן החתיך, מתעטף בדגל ישראל (וזוכה לקריאות נלהבות), מתלוצץ עם הקהל ומספר על התרשמותו מישראל. הוא מביע התלהבות מהווייבס, מתייחס אל הקהל בכל קצוות האולם, מכוון אותו לקפוץ ולהרים ידיים, מעלה כמה ברי מזל לבמה בלהיט "Kings & Queens" והופך אותם מסתם מעריצים "דחויים" למעריצים פופולריים במיוחד. קצת כמו הילדה הכי דחויה בכיתה שמצליחה להכניס לכולם בנשף הסיום.

כבר אמרתי שג'ראד לטו חתיך? וממש יפה לו סקיני.