פצצת הטום

למי שלא בעניינים: טום ג'ונס, כוכב היסטרי בשנות השישים המאוחרות ושנות השבעים, היום בן שבעים בעצמו - מי שאחראי ללהיטי פופ קאנוניים כמו "It's Not Unusual" ו"Sex Bomb" האלמותי - הוא כבר לא טום ג'ונס. ליתר דיוק, הוא כבר לא הדימוי שעולה לי, ואני מניח שלעוד רבים, בראש, כשחושבים על טום ג'ונס. לא סליז עם שיער נפוח ופנים אדומות, לא חליפות מגוחכות. לא שואוביז. לא. טום ג'ונס היום הוא טום ג'ונס. בחור שקוראים לו טום ובמקרה שם המשפחה שלו הוא ג'ונס ואפשר לחשוב עליו מה שרוצים לחשוב עליו.

אוקיי, זה לא מדויק, ואי אפשר להתעלם מקריירה של חמישים שנה, אבל האלבום האחרון שלו, "Praise & Blame", בהחלט מעורר (ומצדיק) את החשק להסתכל עליו כעל יצירה נפרדת מהשמאלצ הלאס וגאסי מהעבר של ג'ונס - יצירה כנה, חוקרת, אישית ונטולת שיקולים מסחריים.

באלבום החדש ג'ונס עבר ללייבל האגדי Island וזנח את הפופ המופק היטב לטובת קאברים לשירי גוספל ובלוז שנעים על המנעד הרגשי: מהורהר - סקפטי - כועס. ההשוואה המתבקשת היא ג'וני קאש. ממש כמוהו בשנים המאוחרות, ג'ונס ב"Praise & Blame" נשמע אדון לעצמו, אמן שהקדיש את כל חייו להצלחה ותדמית מסחריים, והחליט עכשיו - כי אם לא עכשיו אז מתי - לעשות משהו בשביל הנשמה.

אוהל הדוד טום

אבל לי קפצה לראש השוואה אחרת, פחות מתבקשת, אבל יותר מעניינת: The Oblivians. האובליוויאנס היו להקת פאנק מלוכלכת ומבולגנת משנות התשעים. ב-1997 הם הוציאו אלבום אולפן שלישי ואחרון בשם "...Play Nine Songs with Mr. Quintron", שהורכב מתשעה שירי בלוז וגוספל - חלקם קאברים וחלקם מקוריים-שנשמעו-כמו-קאברים - והפך את המוזיקה השחורה הדתית ליצירה היפר-אקטיבית, פרנואידית ומלאה מודעות עצמית, סקפטיות וגם לא מעט קבלה. מעבר לזה שזו הזדמנות טובה להמליץ על האלבום הלא-מאוד מוכר הזה, יש גם כמה הקבלות בין שני האלבומים שעוזרות לשפוך על "Praise & Blame" אור מעניין מאוד ונדמה שגם ג'ונס ניגש לגוספל במידה לא מבוטלת של ביקורתיות, ששוחה בים של הערצה לז'אנר.

זה אולי לא בולט מיד, בין השאר מכיוון שהשיר שפותח את האלבום ("What Good Am I?" האיטי והדרמטי) הוא אולי השיר החלש ביותר בו, אבל אחרי כמה האזנות מתברר שבחירת השירים נעשתה בקפדנות ובחשדנות, שהופכת את "Praise & Blame" מפרויקט נחמד של אגדה מזדקנת למשהו אמיתי.

המתח בין "Did Trouble Me", קטע איטי ויפייפה עם ניחוחות של חזרה בתשובה, לבין "Burning Hell" הוויט-סטרייפסי והספקני הופך את השירה העמוקה של ג'ונס ממחווה של מעריץ לשאלה, מדיטציה על האכזריות והשרירותיות של אלוהים. "Didn't It Rain" הממכר הוא שיר עממי על תיבת נוח, שבביצוע אחר מזה של ג'ונס היה יכול להישמע כמו שיר בשבחי אלוהים. וזה לא שהוא אנטי מובהק. לא. הוא נמצא בדיוק על הנקודה המעורפלת בגבול שבין ביקורת מובהקת לבין הדבר עצמו, משהו שגם מאמין נוצרי יוכל ליהנות ממנו.

אבל - וזה בעיני הדבר היפה ביותר ב-"Praise & Blame" - ג'ונס טוען את השירים ברוח רוקנ'רול מרדנית שגורמת לך לשכוח שאתה מקשיב לטום ג'ונס. הוא בן 20. הוא בן 70. הוא בן 35. הוא כומר מהדרום האמריקני והוא פאנקיסט בדירה צפופה בעיר. והוא הקליט אלבום מהודק, שכל שיר בו הוא שיר-שיר.

Tom Jones - “Praise & Blame” / Helicon