הוליוודסטוק

קשה למצוא נערה (או נער, אם נהיה כנים) שלא התאהבו ממבט ראשון בעיניו הכחולות ומבטו החולמני של ג'ארד לטו כשגילם בניינטיז את ג'ורדן קטלאנו, מושא אהבתה של קלייר דיינס בסדרת הקאלט קצרת הימים "אלה הם חיי". הוא היה טיפש כמו נעל, אבל יפה עד כאב ובתיכון, זה הרי מה שמשנה באמת. לטו אף פעם לא היה מכוונן על קריירה של סופרסטאר הוליוודי ובחר תפקידים קטנים בסרטים כמו "מועדון קרב" ותפקידים גדולים ביצירות עוכרות שלווה כמו "רקוויאם לחלום" הבלתי נשכח. אבל איפושהו בתחילת העשור, כשהרומן שלו עם קמרון דיאז החל לדעוך, לטו החליט שהמוזיקה שלו יותר חשובה לו משטיחים אדומים והחליט להתמקד אקסקלוסיבית בלהקתו  Thirty Seconds to Mars שזכתה להצלחה סבירה בהחלט בארה"ב ומגיעה לארץ מחר (יום ד') להופעה חד פעמית בגני התערוכה. לטו הוא כמובן לא הראשון או האחרון מכוכבי הוליווד שאחזו בגיטרה והקימו לעצמם להקה ואנחנו בחרנו את החמישה שלקחו את זה קצת מעבר לתחביב וג'אם סשנס במוסך.

קיאנו ריבס – דוגסטאר

במה מדובר: להקת גראנג' ורוק אלטרנטיבי שפעלה מתחילת הניינטיז ועד 2002. מי שהקים אותה היה הבסיסט בעל הבעת הפנים האחת - קיאנו ריבס.

ציוני דרך: הלהקה הוציאה שני אלבומי אולפן, הופיעה בפסטיבלים גדולים דוגמת גלאסטונברי (ב-1999) וחלקה הופעות עם שמות ענקיים כמו דיוויד בואי ובון ג'ובי. וכן, אם תאמינו, בשלב מאוד מוקדם בקריירה שלהם, וויזר הנפלאים היו הופעת החימום של דוגסטאר. למרות שהופיעו ברחבי ארה"ב, אנגליה, אוסטרליה והודו, דוגסטאר לא באמת הצליחו למצוא קהל נאמן וככל שלוח הזמן של ריבס בהוליווד נהיה צפוף יותר, כך היה לו פחות ופחות זמן להשקיע בלהקה. הופעתם האחרונה יחדיו היתה ביפן, באוקטובר 2002.

שורה תחתונה: דוגסטאר היו גרועים. אין דרך אחרת לתאר זאת. רוק בינוני שלא היה עובר אפילו במסיבות אחווה בקולג' נידח בנברסקה. הם נשמעו כמו כל להקה (והיו המון כאלו) שקמה בניינטיז וניסתה לעשות קורט קוביין ולמרות שקיאנו לא היה כשלון מוחלט על הבאס, עולם המוזיקה לא הפסיד הרבה. בכל זאת, לריבס היו דברים יותר חשובים לעשות- להיות ה"האחד", להציל את העולם ולהפוך לאחד השחקנים המשמימים בהוליווד.

ג'ק בלאק - Tenacious D

במה מדובר: הקומיקאי הבלתי נלאה ג'ק בלאק הקים את Tenacious D ביחד עם הגיטריסט קייל גאס ב-1994. השניים הכירו בפסיבל פרינג' באדינבורו שם היו שניהם בלהקת תיאטרון. ללהקה הם מביאים את כשרונם התיאטרלי והמוזיקלי במה שהופך להיות על הבמה אופרת רוק קורעת וגדולה מהחיים. הלהקה עדיין פועלת.

ציוני דרך: הצמד הפרוע זכה לראשונה להכרה רחבה ב-1999 עם סדרה סמי דוקומנטרית-סמי בדיונית של HBO שעקבה אחר הלהקה וניסיונותיה להצליח. הם חיממו את הפו פייטרס, פרל ג'אם ובק וב-2001 הוציאו אלבום ראשון שהגיע רק עד למקום ה-33 בטבלת הבילבורד וזכה לביקורות מעורבות. יחד עם זאת, עד 2005 הוא הצליח להגיע למעמד פלטינה. ב-2006 הצמד כיכב בסרט הפרוע "מפרט הגורל" שלווה באלבום חדש. הסרט נכשל קשות אבל מכירות הפסקול והדיוידי שיצא בסופו של דבר, הוכיחו שמדובר בפולחן. באותה שנה יצאו לראשונה לסיבוב הופעות עולמי בו הפגינו את כוחם העיקרי - הופעות חיות.

שורה תחתונה: אין יותר מדי להקות שעושות את מה ש-Tenacious D עושים. הם עצמם מכריזים על עצמם כאנשים עם משימה "למרוד במנטליות הזמרים-יוצרים הרצינית". המוזיקה שלהם מלאה בקלישאות, מחוות ללהקות מטאל ענקיות, לעתים מרגישה קצת כמו ברודווי ולפעמים כמו סצנה מ"מופע הקולנוע של רוקי". אבל אם לומר את האמת, לג'ק בלאק יש קול די מדהים, והגיטרה של גאס עושה את העבודה והם מצליחים להוכיח שהשילוב הנושן בין מוזיקה להומור עובד היטב כל עוד מדובר שאנשים שבאמת יודעים להצחיק ובאמת יודעים לנגן. צפו לאלבום שלישי ב-2012.

קווין בייקון - The Bacon Brothers

במה מדובר: קווין בייקון ואחיו מייקל מנגנים יחד מאז היו ילדים אבל להקתם הוקמה ב-1995 ונשארה בתודעה עד עכשיו עם סגנון קאנטרי-פולק-רוק מאוד אמריקאי בהווייתו שאולי לא ממלא אצטדיונים אבל מוצא קהל אוהד בכל חור בארה"ב אליו הם מגיעים.

ציוני דרך: האחים בייקון כבר סימנו וי על שישה אלבומים, הם כותבים את המוזיקה לרבים מסרטיו של בייקון, מופיעים דרך קבע למען מטרות צדקה שונות ומשונות וחורשים את כל היבשת בהופעות קטנות, אינטימיות ומהנות שמוכרות כרטיסים בלי יותר מדי יחצנות, רוח וצלצולים.

שורה תחתונה: מעבר לעובדה ש"שש דרגות של קווין בייקון" הוא אחד המשחקים המהנים ביותר שאדם יכול להעסיק את עצמו בהם, בייקון הוא גם שחקן מעולה שהפגין יכולות מרהיבות בסרטים בעלי פרופיל מאוד גבוה כמו "סליפרס", "מיסטיק ריבר" ו"אפולו 13". רק מה? הוא גם זמר ממש טוב ולמרות שהוא לא באמת צריך את הלהקה בשביל להתפרנס, הוא ואחיו יוצרים מוזיקה מלאה בהמון לב וחום שעושה טוב על הנשמה ולא תופסת מעצמה. אם זה לא מעלים אותו מהמסך אי אפשר שלא לפרגן. "האחים בייקון" אגב מופיעים נון סטופ עד ינואר בכל ארה"ב, אם מזדמן לכם לקפוץ.

ראסל קרואו – The Ordinary Fear of God / 30 Odd Foot of Grunts

במה מדובר: ראסל קרואו, באד בוי עם קבלות אבל גם שחקן מוערך ועטור פרסים החליט ב-1992 שהוא רוצה גם לשיר ולנגן והקים את 30 Odd Foot of Grunts להקה סופט-רוק אוסטרלית שזכתה להצלחה יחסית במולדתה וגם בארה"ב, בעיקר בטקסס, שם אהבו את נגיעות הקאנטרי של הלהקה. מאז המשיך קרואו ללהקה אחרת שהקים ועדיין פועלת בשם The Ordinary Fear of God.

ציוני דרך: ללהקה הראשונה של קרואו יצאו שלושה אלבומים בין השנים 1998-2003 וב-2001 הם הגיע לסיבוב הופעות סולד-אאוט בארה"ב שלווה במערך יחסי ציבור נרחב וסיקור תקשורתי מאסיבי. ב-2005 יצא קרואו, שאז כבר הפסיק להפוך לסופר סטאר בהוליוד ולזכות באוסקר על "גלדיאטור", לדרך מוזיקלית חדשה עם להקתו השנייה, שהוציא באותה השנה אלבום, זכתה לפופולאריות באוסטרליה והגיעה ב-2006 לעוד סיבוב הופעות מסוקר ומוצלח בארה"ב. התכנון ל-2011 כולל אלבום וסיבוב הופעות נוסף בארה"ב.

שורה תחתונה: כנראה שהסקס אפיל הכוחני של קרואו מצליח להביא קהל להופעות שלו, כי באמת שאין הסבר אחר להצלחה (צנועה ככל שתהיה) של הלהקה. ראסל אמנם לא זייפן אבל לשיר הוא לא יודע, ולמעשה, יש משהו מאוד מעצבן ומאנפף בקול שלו. שלא לדבר על העובדה שהוא עושה מוזיקה בנאלית, משעממת וקיטשית להחריד. עוד אוסקר יראה ממש טוב על המדף שלו - שיכוון לשם.

ג'ולייט לואיס – Juliette and the Licks

במה מדובר: ג'ולייט לואס, אחת הילדות המופרעות של הקולנוע האמריקאי הגיעה להופעה של בלונדי ב-2003 ביחד עם פאטי שמל, המתופפת של Hole, והחליטה שגם היא רוצה להיות דבי הארי. החזון הפך למציאות באותה שנה לאחר שגייסה מוזיקאים שיצטרפו אליה ואל שמל ולהקת הפאנק פוגש את הגראג' רוק, נולדה. נכון ל-2009 הלהקה אינה פועלת יותר ולואיס המשיכה ללהקה חדשה בשם The New Romantiques.

ציוני דרך:  ב-2004 שחררה הלהקה את אלבום הבכורה שלה "You're Speaking My Language", שהניב סינגל מצליח שנשא את אותו השם. הגיטריסט טוד מוריס עזב את הלהקה ב-2007, לפני שהחלה העבודה על אלבומם השני ומי שנכנס לנעליו, אם כי רק לתקופה זמנית, היה האיש שחבר במספר שיא של להקות - דייב גרוהל, סולן הפו פייטרז. גרוהל הזמין את הלהקה להתארח בהופעת ענק של הפו פייטרס בהייד פארק ב-2006 והחשיפה האדירה לה זכו שם סייעה לאלבומם השני שיצא באותה השנה, קבל פוש קטן (מאוד) והכרה מסוימת שהסתכמה בסינגל מצליח "Hot Kiss". את המומנטום הם ניצלו לסיבוב הופעות בארה"ב ואירופה והלהקה אף חיממה אמנים כמו מיוז וכריס קורנל. ב-2008 זכתה הלהקה להצלחה גם באוסטרליה שם הופיע בטקס פרסי המוזיקה המקומי וסימנה וי על כמה חלטורות.

שורה תחתונה: ג'ולייט לואיס איז דה שיט. היא מופרעת באמת ולא בכאילו, טראשית עד אימה ולגמרי חיה בסרט. היא טוטאלית לחלוטין וגם יש לה קול לא רע בכלל. הכריזמה שלה יכולה להחזיק עוד המון להקות שייבנו סביבה ממש כפי שהיא מזריקה עניין לכל תפקיד קולנועי אקסצנטרי ופסיכי שהיא לוקחת על עצמה. שוליים הוא שמה האמצעי ואלוהים יודע שהיא גאה בזה.