בק נגד Broken Social Scene
הפסקול של סקוט פילגרים נגד העולם, אוסף אינדי משובח תוצרת פורטלנד ועוד המלצות מוזיקה מהמזגן של מיכל ישראלי
1. סקוט פילגרים הוא גיבורה של סדרת ספרי קומיקס (או רומנים גרפיים, אם בא לכם להשמע פאנסי) שזוכה עכשיו לגרסה קולנועית. הקשר של סקוט פילגרים למוזיקה תמיד היה הדוק - הוא קיבל את שמו משיר של Plumtree, להקת בנות קנדית, והוא בעצמו בסיסט בהרכב בשם Sex Bob-omb. בהתאם, פסקול הסרט קיבל טיפול הולם בידיים המנוסות של בק ו-Broken Social Scene, שכתבו את השירים ללהקה של פילגרים וללהקתו היריבה, בהתאמה.
השיר שפותח את האלבום די מתבקש. We Are Sex Bob-omb הוא קטע היכרות עם הלהקה הפיקטיבית, שסביר להניח מלהיב יותר על מסך גדול. אחריו מגיע אותו שיר שעל שמו קרויה הסדרה, כל כך חסר השראה שקשה להבין איך ביססו עליו את כל הסיפור הזה. הדברים המלהיבים באמת מתחילים לקרות מיד אחריו. עשו בחוכמה עורכי הפסקול שמיקמו את I Heard Ramona Sing, שיר האהבה של פרנק בלאק לרמונס, די בהתחלה. הבחירה בשיר הזה נובעת משמה של מושא אהבתו של הגיבור, אבל הוא מרגש דווקא בגלל המושא המקורי - מוזיקה, ואולי זו הזדמנות טובה להביע דעה לא פופולרית - פרנק בלאק בלי הפיקסיז הוא פרנק בלאק במיטבו.
בעלילה המקורית, ל-Sex Bob-omb ישנה להקה מתחרה. לפי הפסקול, התחרות אינה קיימת. בקצת יותר מדקה, Broken Social Scene מרסקים את בק לחלוטין עם הקטעים המבריקים שכתבו ל - Crash and the Boys, והסיבה היחידה להמשיך הלאה היא לשמוע אם בק יצליח להתאושש מהמכה המוחצת הזו (ספוילר - הוא לא).
כמו כמעט כל פסקול, גם האלבום הזה הוא קצת אקלקטי מדי, קצת ארוך מדי ומכיל כמה שירים שאפשר לגמרי לוותר עליהם. יכול להיות שבסרט הם עובדים, אבל בפסקול הם לא יותר מפילרים מסיחי דעת. אפשר לדלג על By Your Side, קאבר לשאדיי של Beachwood Sparks (ובהחלט לא של פרנק בלאק, כמו שספינר כותבים בטעות), על התרומה של The Bluetones ואפילו על טי רקס, ולהגיע לרמונה, השיר היחיד בפסקול שבאמת מרגיש כמו תוצר של בק. לא מדובר בשיר יוצא דופן, אלא כזה שנשמע כאילו יצא ישר מ-Beck for Dummies, אבל זה מספיק כדי לעשות חשק לאלבום מלא של בק, אלבום אמיתי, לא פרוייקט קאברים עם כל מיני חברים מהאינדי.
2. Young Man הוא קולין קולפילד, יוצר משיקגו, ול-EP החדש שלו, Boy, אפשר וכדאי להאזין במלואו בבלוג שלו. הבחירה בשם הבמה של קולפילד הוא לא מקרי, ומסתדר היטב עם שם ה-EP והמוטיב המרכזי שלו.
בשיר הפותח, ילד החוגג את יום הולדתו החמישי מגלה לראשונה את המבוכה, את הבושה, את הבדידות, את התלות בהורים שהופכת מחומרית בלבד לרגשית - כל התחושות האנושיות שמתלוות להפיכה מעלוקה צווחת לאינדיבידואל. הקונספט הזה מלווה גם את ששת השירים הנוספים, יחד עם תחושות חיוביות יותר כמו סקרנות ותאבון לגלות את העולם שמעבר לתא המשפחתי, גם אם בגבולות הדמיון בלבד.
ילדים זכו לשם רע די בצדק. הם רועשים, תלותיים, לא מסוגלים לדחות סיפוקים ומתאכזרים לכל מי ששונה מהם. מצד שני, יש ילדים שהם בסדר. הם חוטפים על זה הרבה כאפות, אבל הם גדלים להיות מבוגרים עוד יותר בסדר. מדובר בילדים הנדירים האלה שיש להם יכולת להפעיל הגיון ורציונל כבר בגיל צעיר, לשאול שאלות, להטיל ספקות, לא לקחת הכל כמובן מאליו. אתם יודעים, אלה שלא יכתבו טוקבק אחד בכל חייהם. זהו בדיוק הילד שמדבר מגרונו של קולפילד. מה שמדהים הוא, שהוא מצליח להתחבר לרגשות האלה - לסקרנות, הבלבול והאינטליגנציה הרגשית שרק מתחילה להתפתח ממקום שהוא לא מתיילד ומעצבן, אלא תמים וכן.
כדאי לבקר גם בערוץ היוטיוב הפעיל של Young Man, שמפגין את חיבתו לקאברים לצד חומרים מקוריים שהוא מקליט לעתים לראשונה ממש מול המצלמה. לכו על המקוריים.
3. הלייבל המעולה מפורטלנד, אורגון, Circle Into Square, נותן אוסף קטעים של אמניו להורדה בחינם, וזו הזדמנות טובה להיחשף לעוד אמנים חוץ מההארווי גירלס המדהימים שהובילו אותי אליו.
כמעט כל 14 האמנים של הלייבל נכללים באוסף הזה, שהוא תצוגת ראווה של הדברים הנפלאים שיכולים לקרות בלייבל עצמאי. ההארווי גירלס עדיין מובילים בתור האטרקציה העיקרית, אבל שווה לשמוע גם את המונוטוניות הרב שכבתית של Big Spider's Back, החצי-דיבור-חצי-שירה מלאת המטאפורות של Otem Rellik, ובעיקר את טום פילפ, שיוצר תחת השם Cars & Trains וגם מנהל את הלייבל, כשהוא לא מצטלם לתמונות יח"צ עם החתול/ה שלו.
חוץ מזה, באתר הבית של הלייבל התחילה מסורת חדשה, או כך אני מניחה, לפי העובדה שהיא קיבלה את המספר הסידורי 1 - סשנים מצולמים עם אמנים, ככל הנראה בעיקר מקומיים. על האורח הראשון, Benoît Pioulard, המליצו לי כמה פעמים בעבר. אף פעם לא הצלחתי לאמץ אותו ללבי, אבל הסשן הזה די מקסים, ולו רק בגלל שנראה שהסיטואציה מאוד מביכה עבורו.
4. Summer Camp הוא עוד אחד מההרכבים המעצבנים האלה שבוחרים לשמור על אלמוניות יחסית, רק שאצלם, מתברר, עומדת סוג של אג'נדה מאחורי ההחלטה. בתקופה בה כל סוג של אינפורמציה הוא נגיש מאי פעם, הם העדיפו לבלבל את מגזיני המוזיקה עם תמונות יח"צ של ילדי סבנטיז ואייטיז בחופשות קיץ. עכשיו, לקראת סיבוב הופעות, שמותיהם כבר פורסמו (ג'רמי וורמסלי ואליזבת סאנקי, אם אתם חייבים לדעת), אבל לא הרבה מעבר לכך.
מהמלודיות, דרך המילים, סימפולי ציטוטים ידועים מסרטי אייטיז (ג'ון יוז, אלא מה?), הקליפים, התמונות בבלוג, הכל אצל Summer Camp מריח כמו טין ספיריט, מתקתק על פני השטח אבל מבעבע מתחתיו. הטוויסט הוא שמדובר בגיל ההתבגרות של שנות ה-70 וה-80, אולי העשור האחרון בו בכלל היה רלוונטי לדבר על גיל כזה. איכשהו, הם מצליחים להשמע כמו הרבה להקות אינדי של השנה שנתיים האחרונות, ובו זמנית כמו פסקול לסרט נעורים מאותה תקופה שהם כל כך אוהבים.