פאבריקנטים

זוכרים שלפני איזה שש-שבע שנים, כל להקות האינדי האמריקניות נהיו ממש עצובות לאיזו תקופה? זה היה בימים שבהם להיפסטר קראו "scenester", קצת לפני שהאירוניה החליפה את הרחמים העצמיים (מצחיק שזה קרה לתרבות שלמה בדיוק באופן שזה קורה לבני אדם יחידים). זה היה שינוי סגנוני הכרחי אחרי שעם תום שנות התשעים, אחרי הגראנג' ופריצתו למיינסטרים, כבר נמאס לכולם מהנונשלנט הצונן של להקות כמו פייבמנט.

המעבר הזה למנעד רגשי שכמו הושאל מהצד היותר שמאלצי של הרוק הבריטי מהאייטיז (הסמית'ס וכו') עשה עוד משהו מהותי לאינדי האמריקני - הוא רוקן אותו מחלק ניכר מהגבריות שלו. גם בשנים האחרונות, כשהטרנד נוטה יותר למוזיקה שמחה, האסתטיקה נוטה להיות מעט ילדותית, כמעט א-מינית. על הרקע הזה, Les Savy Fav (לה סאבי פאב) בולטים במיוחד. כשאני חושב על לה סאבי פאב עולה לי לראש דימוי אחד: הלהקה הזאת נשמעת כמו זוג אשכים שעירים ומיוזעים. אפילו אלבום הלייב שלהם (שהם הקליטו בניו יורק בליל הסילבסטר לפני כמה שנים) נקרא "After the Balls Drop".

"Root for Ruin" הוא אלבום האולפן החמישי שלהם, ואחרי שלוש עשרה שנות פעילות, הדבר הכי חשוב שיש ללה סאבי פאב לומר לכם, הם אומרים כבר בשיר הראשון: "We've still got our appetites", ואין להם ממש כוונה להתבגר. טים הרינגטון, הסולן המזוקן וגדול הממדים עדיין הולך לעלות להופעות מגונדר, להישאר בתחתונים ובגרביים אחרי שיר וחצי ולקפוץ לקהל.

אנימל האוס

הפזמונים עדיין מכריזים "Show us your teeth and show us your tits and show us the scars from the shit that you did", שילוב בין זחיחות של תלמידי קולג' לבין מרירות של תלמידי קולג' לשעבר. אבל העיקר: התופים עדיין ירעמו והגיטרות עדיין יישארו גדולות. יותר ויותר - למשל ב-"Sleepless in Silverlake" הם מראים את הקרבה הגנטית שלהם ללהקות פוסט-הרדקור, במיוחד פוגאזי, למרות שהם גם מצטטים את "Punks in the Beerlight" של הסילבר ג'וז, ובסיום של "Appetites", אותו שיר פתיחה שהוזכר קודם, הרינגטון צועק "I love you to the max, I love you to the max", בדיוק כמו דיוויד ברמן, אחד מגיבורי הרוקנ'רול הכי מאופקים שאי פעם היו.

בארה"ב, ההופעות הפרועות של לה סאבי פאב - טוב, של הרינגטון, המשתולל בעוד הלהקה ממשיכה לנגן כאילו שום דבר מיוחד לא קורה - כבר הרוויחו להם מעמד של להקת קאלט. אין ספק שהתכנים של השירים, שנותנים כל פעם מחדש גיבוי מלודי יציב, טוב - קצת צפוי, אבל עדיין פונקציונלי לגמרי - לטקסטים המוצלחים ומלאי התשוקה והטירוף של הרינגטון הם נוסחה שמתאימה ללהקת קאלט, שצריכה להסתמך על אספקה קבועה של אנרגיות מהקהל בשביל לתפקד. אבל למאזין הישראלי, שאין לו ממש אופציה יומיומית להתחבר לקאלט הזה, דרושים דברים אחרים. ולא בטוח שלה סאבי פאב מספקים אותם, לפחות לא באלבום הזה.

לשמור בקירור

"Root for Ruin" פשוט לא מחזיק כמו שצריך כמה האזנות. בזכות המלודיות הכיפיות והמהירות שלו הוא עושה רושם ראשוני טוב, אבל בסופו של דבר, פרט לשיר אחד - "Lips 'n Stuff" הסוחף, אין פה את הלהיטים שפוזרו ביד נדיבה באלבומים הקודמים שלהם. לראשונה בקריירה שלהם הם נשמעים קצת עייפים - כאשר דווקא משהו בצורך שלהם כל הזמן לאשר למאזינים, "we've still got our appetites" גורמת להם להשמע קצת זקנים ולא בטוחים בעצמם.

אלבום סביר של לה סאבי פאב הוא עדיין הרבה יותר טוב מהרבה דברים אחרים, אבל בסופו של דבר, אין כאן אף שיר כמו "The Sweat Descends". כשהם מציעים ב-"Lips 'n Stuff", הרגע הכי טוב בדיסק, "Let's be friends with benefits", קצת חבל לחשוב שאולי זה כל מה שאי פעם נהיה, לה סאבי פאב ואני. מצד שני, מחויבות זה הכי לא רוקנ'רול, אז עדיף ככה.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר

Les Savy Fav - Root For Ruin / Frenchkiss Records