מוגז עדין

מה סיפור שלהם, של בוגרי מכללת "כוכב נולד", עם שמות אלבומים? אחרי שנינט שמה לעצמה רגל עם "קומוניקטיבי" בטוויסט הפוך על הפוך שיצא משליטה, מגיעה מיי פיינגולד עם "סודה-פופ" ומרסנת מראש את הציפיות שלנו. אולי זו תגובת הנגד שלה לתדמית הרוקרית-התורנית של כוכב נולד. אבל גם פופ צריך לדעת לעשות ברצינות. אז אנחנו דרוכים.

כבר על עטיפת האלבום מיי מזהירה אותנו לא לקחת אותה יותר מדי ברצינות. העטיפה הקיצית, סטייל פופ-ארט משנות החמישים, מציגה אותה ככוכבנית, אבל זה לא היופי המלוטש של המסיקות, המוצפות אור לבן ושלל ליטופי פוטושופ. מיי, עם הקעקועים וצמיד הניטים על היד, מכינה אותנו לקצת אמירה אישית. אחרי כל המחוות לגידי גוב ואהוד מנור בכוכב, אנחנו מחכים לשמוע קצת איכויות מעודכנות מהעולם הגדול, אולי כמו באלבום הבכורה של לי בירן, אולי משהו אחר.

הולכים לישון מוקדם

האלבום נפתח בתנופה של סרט בלשים, עם "אפס מעלות": חריקות בלמים, סירנות וכל הסיפור, מיי מצהירה על קשיחותה - גם באפס מעלות היא לא מפחדת לקפוא והיא מסתובבת "בכל מקום שיש בו קטע", בעוד אנחנו נלך לישון בשבע ו"בטח תרדמו ברגע". קשה להאמין להצהרה הזאת כשהיא עטופה בדיסקו אפרורי-מנומנם.

בשיר השני ואילך אנחנו כבר נתקלים בסאונד קצת יותר מעניין, גיטרות אמריקנה ומיי יורקת מילים. ב"מרום" היא מספרת על חווית בליינות תל-אביבית, משחזרת את ההידחקות הבהולה ממקום למקום בין המוני אנשים. משהו בדרך שבה היא מספרת "בחור אחד פתח לי את הדלת / ואיזה ג'ינג'י חייך לי חיוך טיפשי" עורר תקוות לרגע, שאולי ניזרק לתמונת מראה נשית לסיוט הלילה רווי הטסטוסטרון של ערן צור ב-"קרבות תרנגולים", אבל אלו נכזבו כשהגיע הפזמון "כמה חם פה / בא לי עוד" - אחרי כל הצעקנות בכוכב, יש למיי עוד מה ללמוד בכל הנוגע לניואנסים.

מה בלוז עכשיו

מיי לא מכוונת לשם. היא נשארת בסודה-פופ. גם כשהיא חופרת קצת בפצעים, ההפקה נותרת נעימה ולא מאתגרת מדי. מעניין דווקא השילוב בין הצליל הטריפ-הופי של "תמשיכי לחלום", לבין צעקות הקרשנדו הרוקנ'רוליות שלה, שמזכירות גירסה מעט מרוסנת של אורית שחף (היהודים). מיי יודעת להגיש פזמון, מסוגלת להרים את עצמה לגבהים כשצריך, אבל ההפקה לא מצליחה לחמם את הסאונד וליצור אווירה מעושנת מסביב, ומצטייר בעיקר נסיון לסמן "וי" על עוד ניסיון מוזיקלי. בחוברת הקרדיטים מספרים לנו על שימוש בקלידים קלאסיים, כמו האמונד או פנדר רודס, אבל התוצאה הסופית עדיין נשמעת כמו סקיצה. סקיצה עם גיטרות וכלי נשיפה חנוקים וקלישאתיים עד כאב. הפופ באלבום הזה לא נוצץ מספיק והרוק לא אותנטי וזו בדיוק העצירוּת המוזיקלית הכללית שמאפיינת את תעשיית "כוכב נולד", ונגררת הלאה לתוך קריירות הסולו של הכוכבים עצמם, עד שחלקם משכיל להתנער ממנה.

מיי פיינגולד היא בהחלט לא זמרת סטנדרטית. ההפקה באלבום הזה מעריכה ומעודדת את הצרידות האופיינית שלה (אחד השירים מתחיל בשיעול מכוייח חסר בושה) אבל לא עוטפת אותה בסביבה המוסיקלית המתאימה והדיסוננס הזה נמשך לאורך האלבום כולו. והוא ארוך, מלא וגדוש בשירים קטנים, שנקטעים בזריזות. רישום מהיר שנזנח אחרי לא יותר משלוש דקות, וחבל. מיי היא זמרת של שיאים, היא פרפורמרית, והשירים מיניאטוריים ומשאירים אותה לשכשך בחרוזים ילדותיים, בלמשוך מילים, לאנוס אותן למסגרת הפסאודו-ראפ, ולא נותנים לה להגיע לשיאים. אפילו בשיר שעוסק ישירות בכוכב נולד ("נולד כוכב"), מיי מגיעה מצויידת ברוח-קרב יתרה, אבל העטיפה המוסיקלית מכשילה אותה עוד לפני שסיימה לזעוק את החרוז הראשון. קצת קשה להאמין לה כשהיא שרה "אני חיה את החלום הישראלי", בעוד הליווי המוסיקלי נושא את פניו במובהק לכיוון בלוז פאבים אמריקאי אפלולי, ולא מצליח להגיע אפילו לשם.

מיי היא חיית מיקרופון, הקול וההגשה היחודיים שלה מעמידים אותה בזירה מעט שונה מזו של שאר הכוכבניות. אפשר להרגיש את האמת שלה מזדעקת בין הבעיות שבאלבום, וזה לא עניין של מה בכך. אבל יש באלבום כולו הרגשה של פחד מפרובוקציה אמיתית: היא מנסה לצעוק והשירים מהסים אותה. יש כאן אמנם הרגשה אמיתית של דחיפות ושל יצירה אצל מיי, ועם נסיבות חיים כמו שלה - אפשר להרגיש שהיא לא משקרת, אבל היא חסרה יד קשה של עורך, של מפיק מוזיקלי נחוש, שינפה את השירים החלשים באלבום הארוך-מדי הזה ויביא את הטובים שבהם לידי סיום מרגש באמת.