טפילים

אני אנסה להסביר בצורה מסודרת למה "אין כניסה לפילים", האלבום השלישי של ג'ירפות, הוא אלבום רע ולמה זה שהוא רע - העציב אותי ממש. הייתה נקודה מסוימת שבה גלעד כהנא היה חי, פועם, מוכשר ויצירתי. הנקודה הזאת השתרעה מ"משוחח עם כיסא", אלבום הבכורה של ג'ירפות, ועד ל"שכחתי איך לאכול", אלבום הסולו הנשכח והמבריק שלו - מופת, באמת, לא פחות ממופת של לו-פיי שאף אחד בארץ לא ידע איך לעכל (האלבום לא נמצא בדפוס, למיטב ידיעתי, קרוב לעשור).

אחר כך היו עוד שני אלבומי סולו לא מעניינים במיוחד מצד כהנא, אלבום נוסף לג'ירפות - "גג" (שאפשר לסכם אותו כעליות וירידות). ואז קרה The Walking Man, להקה נוספת של כהנא, שסימנה בשבילי את מה שידעתי כבר מזמן: משהו רע עובר על הבנאדם. הוא כאילו שקע לתוך הדמות - הנפוחה, המוגזמת - שהוא יצר לעצמו ורכב עליה לכל אורך הקריירה הבימתית שלו לפני כן. אבל הדמות ההיא הייתה מעניינת רק כל עוד שכהנא האמיתי ישב בתוכה, לעג לה והגחיך אותה. מהרגע שהשניים התמזגו, המודעות העצמית כמו לא הייתה.

עכשיו יוצא "אין כניסה לפילים" ואין לי מושג מה קורה באלבום הזה, למען האמת. אפילו שזה אלבום קצר, אי אפשר שלא להגדיר אותו בתור קשקוש אחד ארוך. יש בו נסיון ברור לחזור לאסתטיקה של "משוחח עם כיסא", והשפעות של התקופה בה שהו חברי הלהקה בהודו. האלמנטים האלה הורסים אלבום בינוני והופכים אותו לגרוע.

אני כבר לא מכיר אתכם

זה ישמע דודתי ומתנשא, אבל "הג'ירפות שאני מכיר בחיים לא היו מסמפלים הודים מתפללים", וזה בדיוק מה שקורה על השיר הראשון, "לא יודע למה זה קורה לי". "כל יום עובר מהר / ואי אפשר כבר לאחר", או לחילופין "הילדים קטנים / שרים שירים של הזקנים" - זה באמת הכי טוב שיש לך עכשיו, כהנא? אלה החרוזים החדשים שלך? איזה דיכאון. אין שום דבר אלגנטי בפשטות הזאת.

ג'ירפות תמיד היו להקה עירונית, גם כשהם היו חשמליים ועמוסי סינטיסייזרים וגם כשהם היו להקה אקוסטית ברובה. אולי לפעמים העירוניות שלהם הייתה פלורנטינאית, עם איזושהי קריצה לדברים משעממים כמו שדות, אבל עדיין - היה שם מעניין: גגות, מרזבים, מרפסות. פיכחון הבוקר של ההסתכלות על העיר מנקודה גבוהה. מספיק שכל בשביל להבין מה שייך לזיכרון ולהתייחס בהתאם, להתנהג בהתאם. חוש הומור וקריפטיות מספקת. מה יש עכשיו? "רע לה עם הקיץ / מכנסיים קצרים", "ציפורי שיר עושות אהבה", "שוכבים על החוף כל היום / בטן גב כמו לחלום", אלוהים אדירים, מה זה השטויות האלה?

מה שכן מפתיע פה זה כמה ששם האלבום הולם. הוא מגיע משיר שמספר "אמא שלה חזרה מהודו... לא חוזרת לאבא... הפסיקה בשר, חיה על תמרים. לאחר שיחה עם עולמות עליונים, עברה לכרכור, החליטה לעשות שינויים". כמו האמא, שדי נלעגת בשיר הזה, גם ג'ירפות חוזרים מהודו ועוברים לכרכור, מנסים לעשות כל מיני שינויים - בקיצור, קלישאות שלא היית מצפה ממישהו חכם כמו כהנא ליפול בהן. בסוף יוצא משהו פשטני ומשעמם. זה היה יכול להיות נסלח, אם זה היה מישהו שהיית מצפה ממנו לפחות מודעות עצמית. אבל במשך שנים זה היה הקלף החזק שלו. נו שוין. אני ובעלה של החוזרת מהודו פשוט נשב כאן ביחד, מאוכזבים.

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר