בטן גב

"הלוואי והוא היה החבר שלי," אומרת בת'אני קוסנטינו, שמקליטה את המוזיקה שלה תחת השם Best Coast (שימו לב לדמיון הפונטי לשם האמיתי שלה, שרומז על כך שהבחירה לא באה אך ורק מתוך אגו). אם היא הייתה שרה "הלוואי וגראס היה החבר שלי, על החוף", השורה הזאת הייתה מסכמת את כל מה שהולך בטקסטים של הבחורה הזאת: סמים קלילים, קיץ, חוף, עניינים כאלה. סוג של ביץ' בויז, רק בלי צנזורה (היי, להם אפילו לא הרשו לשיר "Hang On To Your Ego") (לפרנק בלאק כן).

זה, פלוס הטוויטר שלה, וגם הריב המטופש עם קרלס, כותב הבלוג האדיר "היפסטר ראנוף" (שבדרכו העוקצנית, בסך הכל היה אחד מהתומכים הגדולים שלה עד כה), מוכיחים דבר אחד בודאות כמעט מוחלטת - גאון גדול היא לא. מצד שני, כשיש לך אוזן להרמוניות כמו שיש לבת'אני, בהחלט לא צריך להיות חכמה בצורה יוצאת דופן. יופי של לחנים יש לה ב-"Crazy For You", רובם - המהירים יותר, הם בדרך כלל גם המוצלחים - נשמעים כמו סוניק יות' של תחילת הניינטיז, ואם צריך להשמע כמו משהו זו נקודת התחלה סבירה לגמרי.

האם זה מספיק? כן ולא. לא, כי למרות השמש על העטיפה והג'אנגל-פופ הרועש שעובד מצוין סביב הקול הנעים של בת'אני (למרות שהשירה שלה היא די וואן טריק פוני), יש פה אווירה קצת מלנכולית שלא ממש יושבת עם אלבום שהמעלה העיקרית שלו היא שהוא כיפי. אבל זה גם כן עובד, כי בסט קואסט מנגנים טוב שירים שהם (בדרך כלל) טובים. "Crazy For You" גם נגמר בדיוק לפני שהוא מתחיל להמאס, אחרי 31 דקות מצוחצחות. הסאונד פה פאזי ונעים. אני אגיד את זה ככה - כל הדברים הטובים שקורים פה קשורים נטו למה שקרה בתוך האולפן - ההקלטה, הנגינה, ולא למה שקרה מחוץ לו - נגיד, משהו אישי ומעניין שזמרת-כותבת יכולה להביא להרכב. זה לא בהכרח מספיק, אבל זה מספיק טוב.

Best Coast - "Crazy For You" / Mexican Summer

ממלכתו תמורת וואן טריק פוני

ניית'ן וויליאמס והלהקה שלו, Wavves, לעומת זאת, הם סיפור שאולי נראה דומה אבל בפועל הוא עסק אחר לגמרי. בואו קודם נציין את מה שחייבים לדבר עליו: ניית'ן הוא החבר של בת'אני-בסט-קוסט כבר כמה שנים טובות (רגע, לא אמרנו שהיא שרה "הלוואי והוא היה החבר שלי"? מי? הכל בסדר שם?), גם הוא סטלן חופים טמבל כמו שרק מישהו מקליפורניה יכול להיות, לפני שנה הוא לקח מלא אקסטזי ונתן הופעה דפוקה בפסטיבל פרימאוורה - הלך מכות עם המתופף, קילל את הקהל, אכל נעליים ובקבוקים בתגובה. רוקנ'רול.

"King of the Beach" הוא כבר האלבום השלישי של Wavves, ולא הייתי קורא לתוצר הסופי "בוגר", כי הוא די ילדותי בעצם, אבל בהחלט רואים שהיה לו יותר זמן להתפתח כמוזיקאי. עכשיו, את האוזן של בת'אני למלודיות אין לו וגם לא תהיה לו, כי זה משהו שאם היה שם, כבר היינו רואים את זה בא לידי ביטוי. לא נורא. לניית'ן יש משהו אחר, נכס עצום שהוא מתעל בצורה כמעט מושלמת: הוא פאנק. הוא פאנק לגמרי. הוא אולי גם הוא לוקח הרבה מהביץ' בויז (אין ספק שאנימל קולקטיב וגריזלי בר, שהושפעו מהם באופן ניכר באלבומים האחרונים שלהם, פתחו כאן סוג של תיבת פנדורה), אבל הוא מנגן עם החבר'ה שהיו פעם להקת הליווי של ג'יי ריטארד, וזה אומר הכל.

גם האלבום הזה קצר (37 דקות), אבל במקרה שלו דווקא ממש לא רוצים שזה יגמר. אז מה אם המוזיקה די רפטטיבית? היא מהירה, היא כיפית, היא נשמעת כמו גרסת הסרף של הבלאק ליפס. או כמו דבנדרה בנהארט לפני שהוא נהיה מעצבן. לפעמים זה היופי האמיתי כשאלבומים לוקים באיזושהי מידה של דביליות - קורה בהם משהו ממש טוב שאי אפשר להסביר. אני לא יכול ממש להסביר למה האלבום של Wavves יותר טוב מזה של בסט קואסט. אולי הוא בעצם לא. זה לא כזה משנה. אם תאהבו אחד מהם יש סיכוי ממש טוב שתאהבו גם את השני.

Wavves - King of the Beach / Fat Possum

עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר