שיפור הפרברים

הסיפור של Arcade Fire סתמי ומעניין גם יחד. הם, בסופו של דבר, עוד להקה מצליחה. הם הכירו, ניגנו וזכו לחשיפה גדולה ולהצלחה מסחרית ואמנותית. הם נשמעים טוב, המוזיקה שלהם מעניינת ונראה שהם היו במקום הנכון (קנדה, משם מגיעה רוב המוזיקה הטובה בעשור האחרון) ובזמן הנכון (2005, האלבום הראשון "Funeral" יוצא וזוכה להצלחה לא מבוטלת גם מחוץ לחוגי האינדי).

וזו הסיבה שהסיפור שלהם סתמי - כי הם נכונים מדי. הם לא נירוונה, עם הלוזריות החביבה שלהם, שסחפו את העולם בטעות ולא הפיקסיז, שיצרו מוזיקה חדשה לגמרי עם אותם כלים ישנים. זה לא שארקייד פייר הם יזמים עסקיים מחושבים. לא צריך להקשיב לעומק כדי להבין שמדובר בחבורה של יוצרים סקרנים וכנים שמנסים לעשות משהו שהם מאמינים בו. ובכל זאת, הם תמיד נשמעים יותר מדי כמו אינדי בשביל באמת להיחשב בעיני כאינדי - משהו עצמאי, חדש וניסיוני.

אז הגיע האלבום השני שלהם, "Neon Bible", וכאן זה נהיה מעניין. כי "Neon Bible" הצליח בענק ומאז שארקייד פייר התחילו להצליח מסחרית, הם גם התחילו להפסיד את קהל הבית שלהם. ההיפסטרים שראו בהם תקווה גדולה בתחילת הדרך סולדים מהם עכשיו, רואים בהם סוג של sellouts, ונראה שזה מפריע לחברי הלהקה. כי ירידות על הקהל שלהם זו אחת התמות המרכזיות של "The Suburbs", האלבום החדש שלהם שיוצא היום.

קהל נכבד, לכו תזדיינו

כמובן שזו לא התמה היחידה, אבל דווקא השירים שמוקדשים לכמה שהקהל שלהם מורכב מזבל אנושי, שחושב שהוא אמנותי ומגניב אבל בעצם לא מבין מהחיים שלו (מלים שלהם, תרגום חופשי שלי), הם השירים הבולטים ביותר באלבום, ובמיוחד ב-"Month of May" האנרגטי ועוד יותר ב-"Rococo" המצוין, שבו הסולן וין באטלר מציב למאזינים מלכודת אינטלקטואלית-מוזיקלית מרשימה מאוד, אבל גם מתנשאת מאוד: מי שמזמזם את הפזמון הסופר-קליט, שמורכב רק מהמלה "רוקוקו", נופל לרשת של באטלר, ששר רגע לפני זה "They will eat right out of your hand, using great big words that they don't understand".

זה אפקטיבי, כי מי שיבין את העוקץ רק ירגיש יותר ניכור מהלהקה. אבל זה עצוב, כי זה מוריד את הדגש מאספקטים אחרים, יותר מעניינים ופחות קנטרניים, באלבום. בראש ובראשונה: הפרברים. ארקייד פייר ניפקו את אחת היצירות היחידות בתרבות הפופולרית של השנים האחרונות שמתעסקת במובהק בפרברים, אבל לא נופלת לאותה קלישאה שחוקה של הפרברים הסוטים, סטייל "אמריקן ביוטי", "העשב של השכן" ו"עקרות בית נואשות". במקום, הם לוקחים את הסברביה האמריקאית למקום אישי, נוסטלגי, מהורהר, אפילו בוגר. הקיום הפיזי של הפרברים הוא לא העניין, אלא התפקיד שהם ממלאים בחיים של אדם שהולך ומתבגר.

הטיפול שלהם בנושא מורכב, עדין, מעמיק ומשאיר פתח לפרשנות אישית. זה ניכר היטב בשיר הפותח והמשמח "The Suburbs" וב-"Suburban War", ללא ספק השיר היפה והרגיש ביותר באלבום. כשבאטלר שר "This town's so strange they built it to change, And while we sleep we know the streets get rearranged" ברור שהוא מדבר על עצמו, ולא על רחובות ובתים.

אם הם היו משקיעים יותר מאמץ בשירים האלה, ומניחים להתנצחויות מול ההיפסטרים שכבר לא סופרים אותם, "The Suburbs" היה יכול להיות אלבום גדול באמת, שגם יכבוש מחדש את הקהל האבוד - לא שזה משנה. אבל במתכונת הנוכחית הוא ארוך מדי (שעה ושלוש) ומפוזר מדי בשביל להיות יצירת המופת שחבויה בתוכו.