האומות המגוחכות

הבטחתי לעצמי לנסות לכתוב ביקורות חיוביות יותר. תקראו לזה חוסר ביטחון עצמי, תקראו לזה התחשבות בדעות אחרות. אבל אז הגיע ריצ'רד אשקרופט. סולן The Verve המנוחה החליט להמציא את עצמו מחדש בדמות RPA & The United Nations of Sound. ככל הנראה, השם RPA (ריצ'רד פול אשקרופט) אמור לגרום לנו לחשוב שרוצים אותו בוו-טאנג קלאן, או סתם לנסות להיראות חדשני, כמו ההחלטה להפוך את Saturday Night Live ל-SNL.

אם הביקורת הזאת נוטפת רוע, אני מצטער. טוב, אני לא באמת מצטער. זה פשוט שהאלבום החדש, הראשון והכמעט סלף-טייטלד ("United Nations of Sound") של ריצ'רד הוא בלי ספק היצירה המחורבנת ביותר שיצא לי לכתוב עליה מעולם. אמנם יש הרבה דברים גרועים יותר, אבל הוא אי שם בראש רשימת "האלבומים הכל כך גרועים שבאיזשהו מקום אני שמח ששמעתי אותם".

כי מוזיקה מחורבנת נותנת פרספקטיבה. מעכשיו, יוצר או על יצירה שאגדיר כנטולי מודעות עצמית ומחשבה מקורית, יהיו חייבים להיות מקרה קיצוני. כי לעומת אשקרופט - שבנה אלבום מ-12 שירים שמנסים בשיא הכוח להיות המנונים סוחפים עם מסר מעודד, אבל נשמעים כמו בי-סיידס של U2 עם מסרים נדושים של אהבה ולהציל את העולם - הכל נשמע לפחות קצת מעניין.

פיס אנד לאב, מן

לא צריך להרחיק מעבר ל"Are You Ready?" שפותח את האלבום וגם נבחר כסינגל. הפקה בומבסטית, סולואים משעממים ומלאי פאתוס ומעל הכל: אשקרופט עצמו. זה מעגל אכזרי שמזין את עצמו. מצד אחד, המלים שלו - מסרים ריקניים על הכוח של מוזיקה לאחד אנשים, עם הרבה יותר מדי פילרים מילוליים (אין כמעט שיר אחד באלבום שבו אשקרופט לא חוזר על אותה שורה לפחות חמש פעמים ברצף, כמה פעמים בשיר) - ומצד שני ההגשה: faux-רוקרית, עושה שרירים ומחוספסת - מה שרק מגחיך את המסרים הסופר-היפיים שנוכחים בכל השירים.

יש רגעים מעטים באלבום שבהם אשקרופט נוגע בצד הדכאוני שלו. אי אפשר לקרוא להם בכנות רגעים טובים, אבל זה לפחות נהיה מעניין יותר, נותן קונטרסט - ואולי גם הסבר - לצורך שלו לפמפם את אותם מסרים מצופי סוכר שוב ושוב. אבל הרגעים האלה הם רק רגעים, נעלמים אחרי כמה שניות לטובת עוד מסר של התעלות. התוצאה: סרניטי נאו!‬

בניסיון בכל זאת להיות יותר חיובי כלפי אשקרופט, חשבתי שאולי בכלל צריך לקרוא את האלבום שלו באופן אירוני, כמו כשאלדוס סנואו (הרוקר הבריטי הפיקטיבי מהסרט "Forgetting Sarah Marshall") שר "We've got to do something" שוב ושוב, אולי גם אשקרופט בדרכו מנסה להגחיך קריאות פשטניות לתיקון עולם בכך שהוא חוזר עליהן שוב ושוב. אבל לא, הדרך היחידה לקשר בין אירוניה לאלבום הזה היא לומר "וואו ריצ'רד! העולם גרוע ומוזיקה מחברת אנשים? באמת? לא ידענו! ספר לנו עוד!".

ביקורות שליליות ראוי לנסות לסיים בהסתייגות, מתוך ניסיון לאותת לקהל יעד שאולי כן יאהב אלבום שאני לא אהבתי. וזה לא שלא ניסיתי גם הפעם, זה שלא הצלחתי לדמיין בנאדם אחד שיש לו טעם כל כך רע במוזיקה, שיהיה מסוגל ליהנות מהיצירה הזאת. יותר מזה, קשה לדמיין שיש מספיק אנשים בתעשיית המוזיקה עם שיקול דעת כל כך רע, שיחשבו שזה רעיון טוב להשקיע זמן, כסף ומאמץ באוסף של שירים כל כך שחוקים, מתלהבים מעצמם ועמוסי פילרים. אבל יש, וזו התוצאה של ההשקעה שלהם.