טריקי ניקי
סינגל חדש לגריינדרמן של ניק קייב, המאש-אפים המנצחים של טים גאנטר ועוד המלצות מוזיקה מהגינה של מיכל ישראלי
1. Grinderman, פרוייקט הצד של ניק קייב וכמה מחברי הבאד סידס, הוא כל כך אדיר, שאני לא יכולה להתאפק עד שיצא האלבום המלא כדי להמליץ עליו. האלבום, שהוא השני תחת השם הזה, אמור לצאת בספטמבר, ואפשר לשמוע שיר ראשון מתוכו בפיצ'פורק. בינתיים, אם במקרה לא שמעתם את הראשון, זו הזדמנות מעולה להשלים פערים.
אם להשתמש רגע בתיאוריה הארכאית של פרויד - בעוד ניק קייב והבאד סידס מייצגים את האגו, גריינדרמן הוא איד טהור. אף אחד לא יודע לעשות מוזיקת דם, יזע וסקס כמו ניק קייב, גם לא ג'ק ווייט. למעשה, למרות שהאלבום האחרון תחת שם ההרכב המקורי היה מצוין, המוזיקה של גריינדרמן היא הדבר הכי מרגש שיש לו להציע כיום.
בגיל חמישים פלוס, עם תספורת לא ממש מחמיאה ושפם פורנו, ניק קייב הוא הגבר הלוהט ביקום. שמישהו כבר יחזיר אותו לתל אביב.
2. לנסות לתאר במילים את המוזיקה שעושה J. Irvin Dally זו משימה כמעט בלתי אפשרית. כל כך הרבה דברים שונים קורים שם, שקשה לפרק אותם לגורמים ולהבחין בין השפעות, ז'אנרים ואפילו כלים. השירה שלו עדינה, אפילו נשית, הגיטרה נוירוטית, התופים נשמעים כאילו הוקלטו במקום אחר ובזמן אחר. הכי קל לקרוא לזה פריק פולק, אבל ה"פריק" תמיד מכיל אינסוף משמעויות.
במקרה של דאלי, מדובר בעיקר בפלרטוט עם המבנה המקובל של שירים, ובמקומות רבים הוא הולך נגד כל מה שחשבתם על איך צריך לבנות מתח, כמו ב"Wild Things", שכל הזמן נדמה שעומד להגיע לשיא, אבל אף פעם לא באמת מגיע לשם. נשמע כאילו דאלי מנותק לחלוטין מכל מה שקורה כרגע במוזיקה האלטרנטיבית הפופולרית (לא, זו לא סתירה), והתחושה הזו רק מתחזקת כשקוראים את תשובותיו לשאלות כמו "מהן ההשפעות שלך?" או "אילו אלבומים אהבת ב-2009?". חוסר עניין שכזה בטרנדים מוזיקליים הולך הרבה פעמים יד ביד עם חוסר כשרון, אבל במקרה של דאלי, הוא פשוט עושה מה שבא לו, וזו כנראה הסיבה שקשה לתאר אותו, כי הוא לא מסתדר עם אף אחת מהאסוציאציות וההשוואות הזמינות לשליפה מהראש של מבקר המוזיקה הממוצע.
3. פעם לא כל כך אהבתי מאש אפים, עד שלילה אחד, כשהייתי שדרנית רדיו מתחילה ונטחנת, נאלצתי לשבת באולפן לילה שלם ולשמוע סט מאש אפים בלוּפ. למרות שמוזיקה מקורית עדיין מרשימה אותי יותר, תחת הידיים הנכונות, התוצאה של בסטארד פופ יכולה להיות לגמרי אדירה. לטים גאנטר יש ידיים כאלה בדיוק, ובבאנדקמפ שלו אפשר לשמוע את האלבום החדש "Dance to This" (לשון הציווי מעולם לא היתה כל כך מוצדקת).
נהוג לחשוב שמאש אפים מוצלחים הם כאלה בהם שני טרקים (או יותר) יושבים אחד על השני בהתאמה מושלמת, אבל גאנטר דווקא בוחר להבליט את ההבדלים, ולא רק את הדמיון, ובעיקר בוחר בקטעים שהחיבור בינהם אינו מובן מאליו (זה וזה, למשל). הקטע הראשון (אחרי האינטרו), שממשמש בין ליל' ווין לפאשן פיט הוא ללא ספק המוצלח ביותר, ואפילו מצליח לשדרג את שני הקטעים המקוריים. גם השני מעולה, ומשם האיכות יורדת מעט, אבל עדיין תגרום לכם לנענע את התחת הקטן והלבן שלכם.
4. Miniature Tigers הוא הרכב מפניקס, אריזונה שפועל בסך הכל ארבע שנים, אבל כבר הספיק להוציא שני EPים ושני אלבומים. את השני, "Fortress", אפשר לשמוע במלואו בספינר.
הדבר הראשון שחשבתי עליהם, שניות בודדות לתוך האלבום, היא שהמוזיקה שלהם נשמעת כמו מה שג'ון לנון היה עושה אם הוא עדיין היה בחיים. בשלושה השירים הראשונים הם נשמעים בעיקר כמו גרסה שמחה יותר של הפליט פוקסס, אבל אז, ב"Goldskull", מתחילים להשמע עקבות ההפקה של ניאון אינדיאן בצורת צפצופים אלקטרוניים, עקבות שנעלמות כבר בשיר הבא. חבל, כי דווקא כשמוציאים את Miniature Tigers מאיזור הנוחות שלהם, נוצר חיבור מעניין בין פופ הגיטרות ההרמוני שלהם לאלמנטים יותר עכשוויים. הפעם הבאה בה הם מציעים גיוון היא רק בשיר שסוגר את האלבום, "Coyote Enchantment" (שזה גם בנזונה של שם), בו הם מתנסים במקצבים קצת יותר מעניינים, עם טעם של מוזיקת עולם. אם היו עוד כמה שירים כמו שני אלה, היה מדובר באלבום מצוין. בלעדיהם, הוא סתם טוב. שזה לא רע.