לוחמה אלקטרונית

רק באמצע השיחה עם חברי אלקטרה אני מבין שאנחנו מקיימים אותה באותו החדר שבו צולמו תמונות היח"צ האחרונות של הלהקה. מצד אחד, אין שום דבר יותר הגיוני מזה: אז הם הצטלמה בסלון היפה והמסודר להפליא של הסולן-גיטריסט, ניצן חורש ("ממש בלאגן אצלי", הוא התנצל לפני הראיון. טוב שלא אמרתי לו "בסדר, אז תבואו אתם אליי"), ועכשיו אנחנו משוחחים שם. אבל בפועל, ההבנה הזאת מייצרת אצלי רגע שאוסף לתוכו את כל המשמעויות של הלהקה ומרכיב אותן מחדש.

 

הצילום של שלושת חברי אלקטרה שיושבים על ספה אדומה נראה דהוי מעט. זה מכוון. לפגישה אני בא עם תוכנית. מבחינתי מדובר בלהקה שתמיד בנתה על איזשהו חלום של רטרו. להקה שמבטאת את האפשרות המעניינת מכולן - ללכת לישון. רוב המוזיקאים שראיתי בישראל מסתובבים עם עיניים פקוחות מדי. לא במובן של עודף מודעות עצמית/סביבתית, אלא במובן שרובם נראים כאילו הם ערים כבר כמה שעות. אני לא באמת מכיר את ניצן חורש, דורון פרחי ובועז וולף, אבל כיוון שמדובר באנשים חביבים מאד - באמת, כיף איתם - הייתי רוצה להניח שהם אוהבים לנמנם ושיוצא להם לקום ביקיצה טבעית כמה שיותר. אני מאחל להם (ולכל חבריי) את זה בדיוק.

אבל אם שברון לב זה למטומטמים, כשם האלבום שלהם, אז כנראה שאין גם מה לתת למדינה לשבור לך את הלב, נכון? לא ממש. אם יש מי שרואה את אלקטרה כלהקה שמנותקת מהסביבה המיידית שלה, הם בכלל לא מבינים את זה. "אני לא מפרק את זה לגורמים, אני לא חושב - עכשיו נעשה מוזיקה כזאת וכזאת כי שמעתי את זה וזה מה שהשפיע עליי. אני פשוט עושה, מן", אומר חורש בטון אמין, גם אם קצת מתפנק.

 

חורש לא אוהב את ההגדרה של אלקטרה כלהקה קוסמופוליטית. לפרחי ולוולף אכפת פחות. חורש התעקש שהראיון צריך להיות עם כל הלהקה, אבל בדרך כלל הוא זה שעושה את הדיבור. אולי כי הם קצת שתקנים. על הכיתוב הישיר והפשוט בחלק האחורי של העטיפה - "You gotta stand up against fascism... Israel 2010" וולף אומר ש"זה היה רעיון של ניצן. זה לא כל כך מעסיק אותנו", הוא מסביר. "לא שאנחנו לא מסכימים עם זה," מציין פרחי. "הלוואי וזה לא היה מעסיק אותי. הלוואי והייתי יכול להרגע מזה", אומר חורש.

"כולם נשמעים כמו גאנג אוף פור"

גם לפרויקט הצד שלו, Come On Babies Don't Say Maybe's, בו הוא מנגן לצד מוזיקאים כמו רם אוריון קאברים לשירי רוקאבילי קליטים אך נידחים לגמרי ("אף אחד לא מכיר אותם, אז זה לא כל כך מרגיש כמו קאברים") הוא מסרב להקנות איזושהי משמעות נוספת. פיפטיז אז פיפטיז, גם אם זה ב-2010. קחו את זה כמו שזה. חורש חכם אבל מסרב להסתבך בשכלתנות. יש בזה משהו קצת מתריס, אבל להתריס זה די רוקנ'רול. פתאום אני חושב שפשוט עולם הדימויים שלו קצת אחר. על העין הדפוקה של הכלב הקטן והחביב שלו הוא אומר, "הוא מושפע מדיוויד בואי". פשוט ככה. זו השפה, אלה הגיבורים. "גרתי שנה וחצי בלונדון וזה מה ששמענו שם". אוקיי. "המצב פה לא באמת רע, פשוט הלהקות מחו"ל שאנחנו מכירים אלה הלהקות הגדולות, שפרצו, שיש להן קהל, אז הן לא גרועות לגמרי. יש שם המון זבל, להקות חסרות מקוריות, מיליון להקות שנשמעות כמו גאנג אוף פור, בכל מועדון".

סכיזופרניה ורוקנ'רול

את תהליך ההקלטות של "Heartbreak's For Fools" הם מצליחים לתאר בתור משהו סיזיפי וספונטני בו זמנית. ארבעה ימים של הקלטות אולפן, ואחר כך חצי שנה של הוספת ערוצים חדשים, העלאות, ליטושים, מיקסים. הם אמביוולנטיים לגבי עזיבה לחו"ל. כלומר, "לאנובה יש מחלקה בינלאומית, הם עובדים על זה", הם אף פעם לא הופיעו מחוץ לישראל, אבל טור קצר באירופה, בארצות הברית, נשמע להם מפתה. ועדיין, כשהם מדברים על זה הם נשמעים קצת סקפטיים, ואולי פשוט זה לא המקום שהם רוצים ללכת אליו. כשאנחנו מדברים על הופעות בישראל, לעומת זאת, העיניים שלהם נדלקות.

 

אנחנו מדברים יום אחרי שהם חזרו מהופעה באוגנדה שבירושלים - "זה חלל אחר. קטן, דחוס. אי אפשר לנשום שם, האוויר הירושלמי זה בחוץ". איזה קהל בא? "תיכוניסטים וסטודנטיות" (נצחון אחד לפחות נרשם לאלקטרה). אבל הם רוצים יותר מזה. הם מחפשים לשבור את התנועה העצלה על ציר תל אביב - אוגנדה (שגרירות תל אביב בירושלים). "לפני חמש, שש שנים, לא הייתה פתיחות למוזיקה באנגלית בישראל, בכלל. לפחות הפסיקו לשאול בראיונות למה אנחנו כותבים באנגלית ולא בעברית. המוזיקה שלנו קליטה. העניין הוא שהמיינסטרים מאד צר, מאד הומוגני. אנחנו לא רוצים במקום - אנחנו רוצים בנוסף".

 

>>> פרויקט מיוחד: חוגגים את אלבום הבכורה של אלקטרה

 

בתאריכים 5 עד 7 באוגוסט תקיים אלקטרה שלושה מופעי השקה באוזן בר עם אורחים מיוחדים - נערות ריינס, the Come On Baby Don't Say Maybes ורוקופור