הונאת היוקליילי
אמנדה פאלמר שוחטת את רדיוהד עם היוקליילי שלה, מנומנה בסכנת התמסחרות ולמי יש שם יותר מצחיק - לקונור א'ובריאן או ללהקה בשם Yuck? המלצות מוזיקה מעליית הגג של מיכל ישראלי
1. האלבום הרביעי של Menomena יצא רשמית רק בשבוע הבא, אבל הוא מסתובב ברשת כבר כמה חודשים טובים, מה שאומר שדעתי עליו גובשה כבר מזמן. בואו נתחיל מהשורה התחתונה - Mines הוא אלבום טוב. אפילו טוב מאוד. אפילו טוב מדי. הוא מעלה סוגיה שתמיד קיימת עם אמנים שיש כבר כמה אלבומים מאחוריהם. איך צריך לשפוט את האלבום החדש? בפני עצמו, או בהשוואה לקודמיו? התשובה היא כמובן גם וגם. אי אפשר לנתק אמן מהדיסקוגרפיה שלו, וגם לא צריך.
הענין הוא שאצל מנומנה המתח הזה, בין האזנה לאלבום כפי שהוא לבין הזכרונות מהקודמים, די מבלבל. אין ספק שמדובר באלבום הכי קומוניקטיבי, מהודק והגיוני של השלישיה הזאת, ויש לו את הפוטנציאל לעשות למנומנה את מה ש-"Only By The night" עשה לקינגס אוף לאון. מנומנה של 2010 הם להקה טובה יותר, נקודה. מצד שני, חוש ההרפתקנות שלהם כמעט ונעלם. לאלבום הבכורה שלהם, "I Am The Fun Blame Monster", היתה הצהרה ברורה כבר מהקטע הראשון - אין לכם מושג מה הולך לקרות ב-45 הדקות הקרובות. ההפתעות המשיכו גם בשני האלבומים שיצאו אחריו, אבל את "Mines" כולו אפשר לפענח כבר ברצועה השלישית - אינדי רוק ישיר, פשוט, בלי התחכמויות. אם אתם נתקלים במנומנה לראשונה באלבום הזה, ההנאה מובטחת. אם כבר אהבתם אותם, דאגו להתנער מציפיות שנשענות על החומרים הקודמים, ואז, ובכן, ההנאה מובטחת.
2. Yuck הוא הרכב שהוקם על ידי שני פליטי Cajun Dance Party - דניאל בלומברג ומקס בלום. נו, השמות היהודיים גורמים לכם נחת? אז תשמחו לשמוע שאת המתופף של הלהקה הם הכירו בביקור בישראל, כשהוא היה מתנדב בקיבוץ. ויש גם אילנה בלהקה. אבל כל זה ממש לא מעניין, למרות האובססיה הישראלית לקחת קרדיט על כל מי שיודע לבטא את האות ח'.
השם האירוני שלהם רק גורם לחבב אותם יותר. לרוב, בלדות מתקתקות באמת יכולות לגרום לי לשחרר איזה "איכס", אבל יאק באמת מרגשים, לעזאזל. לאוזניים שלי, שיר כמו "Georgia" נשמע הרבה יותר טוב מכל בלדה אקוסטית, אבל יאק נשמעים הכי טוב דווקא כשהם מתנקים מהדיסטורשן, ומוכיחים ששירי אהבה עצובים לא חייבים להיות משעממים. כנסו גם לבלוג שלהם בשביל כמה שירים בחינם.
3. אין לי ספק שלקונור אובריאן יש עבר כילד כאפות. הסתכלו עליו באירוח ב-Tiny Desk Concert של NPR, כל כך קטן ועדין, עם תספורת קסדה מטופשת. למזלו, הוא כבר לא בתיכון, וכל ילדי הכאפות האחרים שגדלו להיות מבקרי מוזיקה מתים עליו. תחת השם Villagers הוא הוציא את אלבום הבכורה המצמרר שלו, "Becoming a Jackal", לפני כחודשיים, וכאן הוא נותן שלושה קטעים מתוכו. למרות החזות החנונית, אובריאן מרגש בטירוף ונוטף קסם אישי שימיס כל שמץ ציניות שנותר בכם, לפחות ל-11 דקות. ימי הוודג'י מאחוריו.
4. לא פעם, עתונאים מסכנים את חייהם כדי לחזור בחיים ולספר על הזוועות שראו, והשבוע היתה טבילת האש האמיתית הראשונה שלי. כבר יצא לי לסקר עונות של כוכב נולד, והן היו פיס אוף קייק לעומת עינוי היוקלילי שעברתי, באדיבותה של מיס אמנדה פאלמר.
אבל הענין לא מסתכם ביוקלילי, לא. פאלמר משתמשת בכלי המגוחך הזה לאורך EP שלם בו היא מנגנת רק קאברים לרדיוהד. אני לא מתכוונת להכנס לדיון המייגע שצץ לאחרונה לגבי רדיוהד עצמם והשאלה האם הם מוערכים יתר על המידה, אבל בין אם אתם מהמזלזלים או מהסוגדים, בטוח תסכימו שבחירת השירים שלה הזויה. פאלמר, למרות הכל, היא מוזיקאית, וככזו, הייתי מצפה שלפחות תהיה מעודכנת. פייק פלסטיק טריס? היי אנד דריי? קריפ?! מדובר בבחירה עצלה במיוחד של להיטי ניינטיז שכבר מזמן לא מייצגים את האג'נדה האמנותית של רדיוהד.
אני מודה שלא הייתי כל כך הוגנת כלפיה, ושנאתי את ה-EP הזה עוד לפני שהאזנתי לו. אבל האמת היא שהוא גרוע יותר ממה שתיארתי לעצמי. אם שני השירים הראשונים עוד נשמעים כמו מאמץ אמיתי, "No Surprises" הוא כבר לגמרי פארודי, שלא לומר גרוטסקי. זה לא ממש מפתיע, אם לוקחים בחשבון את הקברטיות של הרכב האם של פאלמר, הדרזדן דולס. הבעיה היא שכאן היא רצינית לחלוטין, ומבתרת שיר אחר שיר עם רצח בעיניים. זה לא כל כך רע שזה טוב, זה פשוט רע. כל כך רע שאתם חייבים לשמוע את זה, בדיוק כמו שאתם חייבים לראות את סרטי "דמדומים".
אל תפספסו את הסוף של קריפ, בשתי הגרסאות, שמבהירות מעל לכל צל של ספק שאת מה שתום יורק עושה עם הקול שלו אולי כדאי לנסות בבית, אבל בטח לא מול קהל אומלל. הו קילד אמנדה פאלמר? ובכן, אם היא תמשיך כך - אני.
נדב אפל, מוזיקאי ודוקטורנט למדעי התרבות מסר בתגובה:
"לא האזנתי לאלבום של פאלמר ואין לי עניין מיוחד להגן על האדולסצנטיות הצינית שלה או על הדכדוך היבשושי של רדיוהד. אולם, בתור נגן יוקליילי ותיק, אינני יכול שלא להתרעם על הצגת הכלי כמגוחך. חלקים רבים מהתרבות האלטרנטיבית-כביכול בארץ נגועים באותן רעות חולות של תרבות המיינסטרים: כוחנות, מאצ'ואיזם, מיליטריזם, רצינות יתר והעדר מוחלט של חוש הומור.
אין תרופה טובה יותר למחלה זו מאשר היוקליילי הקטן והחביב, כלי שמשמח את כל הסובבים, כלי שהנגינה בו היא מחווה של ליטוף או דגדוג, כמו ערסול תינוק או התרכבלות עם חתול. בהקשר זה, בעיקר במציאות הישראלית, אקורד אחד על היוקליילי משמעותי יותר מאלף צרחות של כל מיני מייק פאטונים ודומיהם. הקלישאה, כרגיל, נכונה ושגויה כאחד: הגודל כן קובע. הקטן הוא יפה ועדין ונעים ומסביר פנים. ואם את האקסיות שלי כבר הצלחתי לשכנע בזה, אולי עוד יש עתיד לאינדי הישראלי".