גדלתי כבר בר מצווה

אי אפשר להתחמק מזה, אז עדיף פשוט לגמור עם זה ולהתקדם הלאה. לכתוב על ביג בוי בלי להזכיר את אנדרה 3000 זה כמו לכתוב על ג'ואל כהן לבד. זה כמו לראיין את הבן של עמוס עוז ולא לשאול אותו על אבא שלו. זה נשמע נחמד ונון-קונפורמי, אבל זה בלתי אפשרי.  אז בקצרה: השניים, שמרכיבים את צמד ההיפ-הופ הגאוני OutKast, הוציאו ב-2003 שני אלבומי סולו, שנמכרו יחד תחת השם אאוטקאסט. לא רק ש-"The Love Below" של אנדרה הפך להצלחה מסחררת וניפק להיטים היסטריים (Hey Ya!), הוא גם חקר מקומות שונים ומעניינים, ויצר לאנדרה תדמית של הגאון המהפכן של ההיפ-הופ. ביג בוי (אנטוואן אנדריי פאטון), לעומת זאת, הוציא את "Speakerboxx" המוצלח-אך-סטנדרטי. בהשוואה להרפתקאות המוזיקליות של "The Love Below", הפלואו הבומבסטי וההאדרה העצמית של ביג בוי נשמעו כמו הדבר הכי ראפ גנרי שרק אפשר.

זה הסבר אפשרי אחד ליצירתיות ולהרפתקנות של האלבום החדש שלו, "Sir Lucious Left Foot: The Son of Chico Dusty". טוב, זה אולי טיפה מטעה, כי סר לושס הוא במובהק אלבום היפ הופ מסחרי, עם הפקה נוצצת, מורכבת ובעיקר מוגמרת עד שלמות. לא ראפ אקספרימנטלי ולא קרוב לכך. אבל בתוך העולם הזה, הבן של צ'יקו דסטי הוא הגיבור האולטימטיבי: איזון מושלם בין פלואו קלאסי ופזמונים להיטיים בטירוף לבין טון אישי מפתיע והבלחות ניסיוניות. גם החתיך וגם האמן המיוסר. גם רציני וגם מצחיק. גם גלובלי וגם אישי.

תנער את זה, אנדרה

אפשר לשמוע את זה בבירור באמצע האלבום, ב-"General Patton". על פלואו חסר מנוחה, ביג בוי משלב בין רפרנס לריקי בובי (ויל פארל ב"לילות טלדגה"), האדרה עצמית, הערות על היפ הופ כמדיום ווידויים אישיים.

משם הוא ממשיך ל-"Tangerine", שסוגר חשבון עם Shake it like a Polaroid picture של אנדרה בצורה הכי טובה שניתן. בהמשך ממתין "Be Still", עם ג'אנל מוניי המעולה, שמוסיף לאלבום הזה עוד לפחות שלושה גוונים - רומנטי, עדין, שבור-לב.

אבל כמו שכל אלבום טוב אמור, גם זה מתחיל חזק. ברצועה הפותחת, "Daddy Fat Sax", שמופקת לשלמות, ביג בוי לא מתבייש להיות הכי פוליטי שהוא יכול. הוא מדגיש בלתוך הפלואו מלים ספציפיות שהופכות אותו בשנייה מלהיט דאנספלור למסר אישי ומדויק. "Turns Me On" שבא אחריו הוא האחד הרגעים החלשים של האלבום מבחינת המלים, אבל הוא עדיין לא פחות מפצצת פופ.

אפשר להמשיך למנות את השירים הטובים באלבום, אבל כמו ביג בוי, במקום להתפזר, אסכם במחמאה הכי גדולה שאני, בתור חובב היפ-הופ לפרקים שלרוב הולך לאיבוד במונוטוניות של השילוב בין ביט לראפ, יכול לתת: אין ב"סר לושס לפט פוט: דה סאן אוף צ'יקו דאסטי" אף רגע משעמם.