וידוא הריגה
אחרי הקליפ המביך, והפרשה המטומטמת עם העיתונאית, הגיע הזמן להגיד לכם את מה שכבר ידעתם: האלבום של M.I.A. פומפוזי, יומרני ומעצבן. עמית קלינג פוסל מראש
"/Y///" הוא אלבום משונה. כמעט כמו האיות הרשמי שלו. זה שאמור להפוך את האלבום לבלתי ניתן לאיתור בגוגל, או משהו כזה. רק שזה בולשיט, כי בסופו של דבר לאלבום הזה קוראים "מאיה", מאיה כמו במת'נגי "מאיה" ארולפראגסאם, M.I.A. אתם מרשים לי לעשות ספוילר? זה בדיוק הסיפור של האלבום הזה. יש לו חזות כזאת, פוליטית, מתחכמת, רדיקלית מאד. אבל בסופו של דבר הוא בא לשרת את האגו הנפוח של מ.י.ה. האלבום הזה הוא עליה. עליה בלבד.
בסך הכל אני עדיין מחבב את מ.י.ה, גם אם זה יותר בחסות אלבום הבכורה האדיר שלה, "Arular", ואפילו קצת בזכות הרגעים הטובים ב-"Kala". אני מרגיש כאילו לאחרונה אני בקמפיין נגדה. נגד הקליפ עם הג'ינג'ים. נגד הקטע עם העיתונאית. זה לא נעים לי. כי כל העולם נגדה כרגע. כולל פיצ'פורק, ולא בא לי להצטרף לשיירה עם הלפידים והקילשונים. הכל היה יכול להיות שונה לגמרי אם "Maya" היה אלבום טוב. אבל פאק, הוא לא. יש בו רגעים טובים. ההפקה מעניינת, למרות שגם כאן, יש בה איזו רוח של סקיצות או סתם שטויות או אולי איזשהו מיקסטייפ שולי. יש פה, נגיד, הרבה יותר מדי רגעים שמבוססים על לופים קצרצרים וקופצים. כלומר, הכי קלישאה של היפהופ שיש. לא, היא לא נותנת לזה קונטקסט חדש, אין פה שום דבר מרענן. הסאונד של האלבום לא אחיד, אבל בקטע מבולגן, לא מגוון.
עפה על עצמה
זה האלבום הכי היפהופי שמ.י.ה עשתה עד כה, והוא מנסה בו זמנית לשמר כל מיני דברים מהסאונדים של האלבומים הקודמים - החיבה המוגזמת שלה לאפקטים של הד על סוף של כל מילה שניה, פזמונים בפאלצטו, פלואו עצל ודי סקסי בסך הכל. אבל הוא גם זורק את הנוסחה הטרופית והלחה של האלבומים הקודמים מהחלון. זה אלבום מאד עירוני ודי אפל. זה צעד בכיוון הנכון, אבל במקרה הספציפי הזה, האגו העצום של מ.י.ה, בשילוב עם ההתעקשות שלה על זה שהיא בעצם מאד פוליטית וחתרנית, גורם לה לשקוע בתוך משהו שמרגיש כמו אלבום קונספט, אבל אין לו בעצם קונספט, ועדיין יש פה את כל העניינים המעצבנים עם האיות המתחכם ("Teqkilla", נו בא-אאמת). על כל "XXXO" (סינגל חמוד, האמת, למרות שהפזמון ממש בלתי נסבל) יש זוועתון כמו "It Takes A Muscle", עם ביט הרגאיי הסופר-מעיק וטקסט על כלום.
בחורה שאפתנית ומוכשרת שטובעת בתוך הפומפוזיות זה מחזה מבאס - במיוחד כשמישהי צעירה ונאיבית בהרבה, כמו ג'אנל מוניי, עושה את זה כל כך הרבה יותר טוב ולא נופלת למלכודות שאליהן מ.י.ה נופלת כאילו התחילה את כל העסק הזה התחיל אתמול. האמת היא שזה היה יכול להיות סתם אלבום בינוני. מספיק ראפרים הוציאו אלבומים שנשמעו כמו מיקסטייפים חצי-אפויים וסלחנו להם על כך. אבל מ.י.ה מתנהגת כמו זונת תקשורת עם כל השטאנצים שלה, ובו זמנית לא סותמת את הפה על כמה שהיא מעל כל המדיה, והיא מלכת המדיה, "/Y///" וזה, לכו חפשו את זה בגוגל, רק שאפשר למצוא אותה בקלות (רוצים להקה שבאמת לא אוהבים אותה במנועי חיפוש? פאקינג !!!). פה זה כבר הופך להיות מעיק. נו שוין, לפחות הסינגל חצי-מדבק.
עמית קלינג: כל הכתבות / טוויטר
