תקליטן מחמד

"נחמד", כך אומרים, זו מחמאה עקומה. אף אחד לא רוצה להיות "נחמד", או "בסדר", ובוודאי שלא אדם שפרץ יותר מדרך אחת בשנות ה-90 ושרד אותן כדי להופיע בשנות אלפיים. אבל ההופעה של די ג'יי שאדו אמש בגני התערוכה, עם צער גדול בלב, היתה נחמדה. בסדר. מהנה ונעימה לפרקים.

הערב התחיל דווקא על הצד הטוב שלו עם ההופעה של קותימן והסופרגרופ המרשים שנכח איתו על הבמה, מעוזי פיינרמן על הגיטרה ועד הופעת אורח משובחת של רועי ריק על המפוחית (ועד כאן הניים דרופינג). הסאונד הפריך של קותי, למרות כמה הפרעות מציקות, נזל מהחלל הגדול של גני התערוכה באלגנטיות מרעננת ואחרי הרקדה קצרה של סוליקו, שאדו פתח בטוב עם רמיקס ל-"Building Steam With A Grain Of Salt" מתוך "Endtroducing" שעשה יותר את שלו בזכות הטראק שהוא ופחות בזכות הנוכחות שלו על הבמה.

משם זלג הסט לכיוון מה שנותר מ"Walkie Talkie" מתוך "The Private Press", שלמרות המיקס המשלהב היה חסר בגרסתו המקורית (וגם גזל ממני את ההנאה של אחד הטראקים האהובים עלי, כמו גם "3 freaks" שנעלם כליל מהסט-ליסט). זה התמזג עם הבאסים האלימים של "Fixed Income" הנפלא ומשם עם "Turf Dancing" מ"The Outsider" ההייפי. ללא ספק מפגן להיטי מספק לתחילתו של המופע. אלא שאחרי סשן קצר שסיפק הצצה לאלבום החדש הצפוי לצאת בקרוב - וכלל טראק אחד מרשים במיוחד שהיה עונה להגדרה מטאל-טרנטייבליזם אם היו ממציאים אחת כזו - נפלה ההבנה ששאדו פשוט נחמד. לא יותר.

כריזמטי בצללים זה כמו יפה בחושך

זה לא שאין לשאדו כריזמה, כאדם וכאמן, ובוודאות אפשר לומר שהמעברים שלו בין השירים והחביבות הכללית של האיש, העלו חיוך על השפתיים. אבל היעדר הפטיפון על השולחן והמכאניות המונוטונית של העבודה שלו בלייב, היתה אחת ההוכחות לחסך בנשמה. המיקום הגיאוגרפי של תל אביב שהופיע על המסכים בתחילת ההופעה עשה אולי נעים לנפשנו הפרובינציאלית, אבל השתילה של האלמנט הזה בוידאו-ארט מיושן מעט, חדגוני כמעט, הפכה לשטיק חביב בלבד בלו"ז המתוכנן בקפידה של הסט כולו, שהיה נטול כל אלתור מתבקש (ועדיין לא ישב במאה אחוז על אותו הביט של הוידאו).

"יש כמה גרסאות להופעה הזאת", אמר שאדו בספונטניות מדומה. "יש את גרסת 60 הדקות, 75 הדקות ו-90 הדקות", הוא עודד את הקהל למחוא כפיים, כאילו לא נקבע משך ההופעה מראש. והאמת שאם היה עוצר שאדו ב-60 הקדות הראשונות, אותן חתם עם "Organ Donor" הקלאסי, אולי לא היינו שמים לב שהיה רק נחמד. אלא שברגע ששאדו חזר לבמה למה שהיה אמור להיות אקורד הסיום הגרנדיוזי שלו, ההופעה תפסה כיוון לא צפוי, והפכה לרייב מוזר ומיושן, טרנסאי כמעט, שהיה פשוט תמוה.

לא רוד סטיוארט

כל זה מאכזב יותר דווקא כי מדובר בדי ג'יי שאדו, מי שאמנם שחרר אלבומי סולו בקמצנות יתרה, אבל באף אחד מהם לא נפל מתחת לסטנדרט שהוא עצמו המציא. שאדו הוא לא רוקר מזדקן שהגיע לארץ כדי לעשות להורים שלנו שמח, הוא אמן אדיר שיודע לחולל פלאים עם מכונת תופים ותקליט שרוט, שחי בז'אנר שלא אמור לנוס ליחו, או לפחות יכול לעדכן עצמו עם הזמנים. ולמרות שאפשר להאשים במעט את השעה המאוחרת מדי בה שאדו עלה על הבמה (לעזאזל, חופש גדול זה לא לאנשים שצריכים לקום בבוקר לעבודה), כנראה שבכל זאת, למרות שהניינטיז מקבלים תחייה מחודשת על פי צו הרטרו העכשווי, ב-2010, מה שנחשב פעם לעילאי גם בגרסת הלייב, היום פשוט נחמד. ונחמד זו מחמאה די עקומה.